בפרשתנו [דברים כב
6-7] מופיע נושא תמוה, אשר חז"ל וגדולי
הפרשנים כבר התחבטו בו:
" כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ
עַל-הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים אוֹ
עַל-הַבֵּיצִים--לֹא-תִקַּח הָאֵם עַל-הַבָּנִים. ז שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ,
לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. {ס
השאלות הניצבות לפני הקורא הן –
א. מה פשר מצווה זו?
ב.
מהו
לפתע השכר של "אריכות ימים"?
כבר חז"ל אמרו [מסכת
"ברכות" פרק ה' משנה ג']: "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך
ועל טוב יזכר שמך, מודים-מודים – משתקין אותו...". מפרש רבי ומורי
הרב עדין אבן-ישראל (שטינזלץ): "לפי דיני התפילה יש להשתיק את שליח הצבור הנוטה
לאמרם, שכן תכנם נוטה למינות, שאומר בתחינתו: 'כשם שהגיעו רחמיך על קן צפור שציווית
לשלח את האם ולא לקחתה עם האפרוחים, כן תרחם עלינו' משתקין אותו! וכן האומר 'על
טוב יזכר שמך' וכן הכופל ואומר פעמיים 'מודים-מודים'".
כלומר, אין לראות במצווה זו 'רחמים'
בלבד.
נימוק אחר אשר שמעתי נוגע למהות האמונה בהבנת
טעמן של מצוות. אדם מישראל אשר קיבל הוראה-מצווה, חייב לקיימה ולא לחפש טעמים. אם
הוא אומר בקול רם לאחרים [בפרט כאשר הוא חזן–שליח ציבור] שלשלח את האם היא מחמת
רחמים, הוא יכול לעורר ויכוח ואדם אחר יאמר שזו דוקא אכזריות ויש להותיר את
הביצים-אפרוחים וכך לגרום להפרת המצווה. הרמב"ן טוען שמצוות ניתנו כדי לחנך
את האדם ולעורר בו הבנה שאמהות [הורות] היא ערך נעלה.
כך שהנימוק עדיין נותר פתוח לעיונו
ודרכו של כל אדם.
אשר
ל"שכר המצווה" המובטח ו"הארכת ימים", כבר אמר על כך המדרש [מסכת
קדושין דף לט עמוד ב', וכן מסכת חולין דף קמב עמוד א', ובילקוט שמעוני פרשת יתרו]:
"הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות. ועלה לבירה ושילח את האם
ונטל את הבנים, ובחזרתו נפל ומת! היכן אריכות ימיו של זה? והיכן אריכות
ימיו של זה? [הרי קיים כאן שתי מצוות – כיבוד אב ושילוח הקן, ששכרן אריכות
ימים] אלא – "למען ייטב לך" – לעולם שכולו טוב. ו"למען יאריכון
ימיך" לעולם שכולו ארוך…"
אך כבר אמרנו במבוא לכל הנושא הלימודי שאין
להבין מדרש לפי התמליל שלו. יש תמיד לנסות להבין את הרעיון-המסר, שהמדרש מבקש
להעביר לנו.
מתוך עיון במקרא נמצא עוד מקומות
שהקב"ה מבטיח "למען יאריכון ימיך". ומדוע בחר המדרש דוקא בשתי
מצוות אלה?
ההסבר הנראה הוא שבמקומות האחרים [בפרט
אלה בחומש "דברים"] נאמרת ההבטחה תמיד בתוספת "על האדמה אשר נשבע
לאבותיכם", ולעתים מצורפים לברכה גם הבנים "ימיכם וימי בניכם - בארץ אשר
תירשו". כלומר ברכה זו של אריכות ימים אינה מופנית ליחיד אלא לציבור – לאומה.
כל ספר "דברים" עוסק בהפיכת שבטי-ישראל לעם, ועם הוא המשכי ונצחי. אדם
פרטי סופו למות, אך לעם יש המשך! ואף כאשר משה פונה אל העם בלשון יחיד, הוא פונה
אליו כמהות, כגוף שיש לו זכרון משותף. ולכן -
"והארכת ימים" אינה ברכה
ליחיד אלא תוצאה טבעית של מהות העם!
ו"לא תאריכון ימים עליה" אינו
עונש אלא תוצאה של אובדן הזהות הלאומית, המאפשרת לאויבים להתגבר ולגרש את יושבי
הארץ המפורדים.
רק בשתי מצוות, "כיבוד אב
ואם" ו"שילוח הקן", יש ברכה לאריכות ימים ליחיד בלי הצרוף "על
האדמה". היינו עלולים להתפתות ולראות בהן הבטחה של שכר ועונש.
בא המדרש ואומר שאין זו דרכה של תורה –
מתן שכרן של מצוות בעולם הזה.
אבל הוא גם מפנה את תשומת לבנו למשותף
בין המצוות.
"כיבוד הורים" הנו ערובה לרצף
הדורות, להמשכיות המסורת.
וכבר הרמב"ן מביא פירוש האומר כי
'שילוח הקן" יש בו מעשה להבטחת 'קיומו של עולם' - להמשכיות הבריאה. עלינו
להבין ולהפנים כי העולם מתקיים על ידי רצף של דורות, ואל לאדם לפגוע ברצף זה. הוא
עלול לסכן את "מעגל החיים הסביבתי".
לכן, אומר המדרש, חנך עצמך לשמור על
הנצח, לא רק על אורך ימיך הפרטי אלא על נצחיות הבריאה. ולכן הברכה אינה מסתפקת באריכות-ימים
אלא גם מוסיפה: "למען ייטב לך". כי בעולם המתנהל תוך שמירה על סדרי
הבריאה גם לבודד יהיה טוב.
[אגב,
זה אחד השיעורים הראשונים ב'אקולוגיה' – אם ברצונך להמשיך לחיות, תן לסובב אותך
(לחי ולצומח) להמשיך בחייו. האפרוחים, אם ילקחו למאכל, הגזע לא ישחת כל זמן שהאם
יכולה להקים דור חדש אחר].
אני אישית הפקתי את הלקח והייתי חבר
פעיל ב"חברה להגנת הטבע" [אם כי לא עם כל דרכיה הסכמתי].
שלמי תודה למר איתי אליצור שחלק מהדברים נכתבים בעקבות
רעיונותיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה