זו אחת הפרשות הקשות בתורה. פרשה קשה
להבנה ולעיכול. נתחיל בכתוב כעצמו [דברים כ'א 18-21]:
"יח כִּי-יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה--אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ
בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ; וְיִסְּרוּ אֹתוֹ, וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. יט וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ; וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל-זִקְנֵי
עִירוֹ וְאֶל-שַׁעַר מְקֹמוֹ. כ וְאָמְרוּ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ, בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר
וּמֹרֶה--אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ; זוֹלֵל וְסֹבֵא. כא וּרְגָמֻהוּ כָּל-אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים, וָמֵת, וּבִעַרְתָּ
הָרָע מִקִּרְבֶּךָ; וְכָל-יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ. "
התמיהות רבות. אפילו המושג עצמו
"סורר ומורה" איננו ברור. התורה נותנת תיאור תמציתי כל כך, שאיננו
מסוגלים להבין מה גודל החטא.
המשנה
[סנהדרין ה' ב'] נותנת לנו תפריט מדויק לעבירה: "מאימתי חייב? משיאכל
תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי"
– בכך נותנים מידה למושג "זולל וסובא", אך אינם מתייחסים לרשעות
הגלומה בו המביאה לעונש-מוות. ואכן כבר הגמרא עומדת על תמיהה זו [בבלי סנהדרין ע'ב
עמוד א']: "אמר רבי יוסי הגלילי... וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי
לוג יין האיטלקי אמרה תורה – יצא לבית דין
לסקלו?" ומשיב רבי יוסי בעצמו "הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר
ומורה... מזלילה הוא מתחיל ומתפתח לבזבוז ממון הוריו ולביצוע שוד. ...אמרה
תורה ימות זכאי ואל ימות חייב".
פירוש זה לא נתקבל [לא סביר שיסקלו אדם
על חטא שאולי הוא עתיד לחטוא].
כלומר, לפנינו אקט חינוכי, כי בוגר שעשה
אותם דברים אינו נענש כלל. ננסה לרדת לפרטים הנדרשים.
לפירוש השם:
סורר – בשני ר'ישין, שפעמיים לא שמע
בקול אביו ואמו [ספרי].
מורה – שוטה תורמין, שכן בלשון יוונית
קוראים לשוטה – מורה [פירוש רבנו הלל]. ולפי המובן "מורה", שמורה לעצמו
דרך אחרת [ספרי] כלומר מרדן סדרתי.
המגבלות
על הזלילה והסביאה הן: אכל כל מאכל ושתה כל משקה, אינו קרוי זולל וסובא, אלא רק
בבשר ויין [על הבשר להיות בשר חי, בלתי מבושל, ויין חי לא מהול במים] (רמב"ם
הלכות ממרים). אכל בשר מלוח (משומר) ויין מגתו (תוך תהליך הייצור) – אינו קרוי
זולל וסובא [סנהדרין ע'] – כי רק כאשר הוא גונב את המצרכים ממקום נעול בבית הוריו הוא
עבריין. ובשר – רק בשר בהמה ולא בשר עוף. ורק כאשר בלע הכל בבת אחת, ולא כאשר אכל אותו
שיעור לאט (תוספתא שם). ורק כאשר עשה זאת בחבורה של פורעים כמוהו (ירושלמי, שם).
ואם יש אדם הגון אחד בחבורה אינו נעשה בסו"מ, שההוא עשוי להחזירו למוטב. ויותר
מזה - אם הבשר אינו כשר, נבלה או טריפה – אינו חייב, וכן אינו חייב אם הזלילה
נעשתה ביום תענית ציבור [כי אז הוא מוכיח שהוא סתם טיפוס מרדן, שאינו מקבל כל
עול]. וכן אינו נחשב גנב אם לקח את הבשר והיין עצמם, אלא רק אם גנב כסף משל אביו
וקנה בו את הבשר והיין [משנה עא א'] ורק אם גנב מאביו, אבל אכל ברשות אביו אינו
קרוי סו"מ.
אישיותו:
רק בן ולא בת [רבי שמעון בברייתא סנהדרין], ותוקף הגיל הוא רק שלושה
חודשים מיום שנעשה בן שלוש עשרה ויום אחד, בשלושה החודשים הראשונים להיותו 'בוגר'
[ירושלמי ורמב"ם]. יתום אינו בן סו"מ, שחייב להמרות פי אביו ואמו.
ההורים:
אינו נעשה סו"מ עד ששני הוריו ידברו בקול אחד. כל חילוקי דעות ביניהם פוטרים
אותו מעונש. היה אחד מהוריו גידם או אילם או סומא או חרש – אינו נעשה סו"מ.
הליך הדיון
: הוריו חייבים להוכיח שהתרו בו בפני שני עדים כשרים, שאם יוסיף ויעבור יביאו אותו
בפני בית דין של שלושה, ורק אם בית הדין כבר גזר עליו מלקות. רק אם לאחר ההלקאה
הפומבית חזר וגנב, מביאים אותו שוב לדין, הפעם לפני סנהדרין של כ'ג, ושלושת
הדיינים הראשונים חייבים להיות נוכחים [אם מת אחד מהם עד ההבאה לפני בית הדין
הגדול – פטור]. אם ברח לאחר פסק הדין הראשון ולא הלקוהו, יש מן הראשונים הסוברים
שגם בפעם שנייה רק יקבל מלקות, ורק לאחר פעמיים מלקות יוכלו להביאו לפני בית הדין
הגדול.
מציאות:
נחלקו תנאים [ברייתא סנהדרין ע'א]: "אמר רבי שמעון, בן סורר - לא היה ולא
עתיד להיות. ולמה נכתב? אלא דרוש וקבל שכר. אמר רבי יונתן: אני ראיתיו וישבתי על
קברו".
לפי שאני יודע רבי יונתן היה בן הדור
השלישי, שאז כבר לא היו סנהדרין דנים דיני נפשות. וגם שום תלמיד חכם לא היה יושב
על קבר אדם הנסקל [בפרט לא רבי יונתן, שהיה כהן]. אלא דבריו באו מתוך מגמה
חינוכית. שהרי כל תפקיד הלכה זו היא ליירא – ואם יפורסם ברבים ש"הלכה היא
ואין מורין כן" היא תאבד את מטרתה.
ועוד – למה נבחר המוות הנוראי בסקילה? שאז
אין העדים – ההורים יכולים למסור את דינו לבית הדין ולהעביר מעצמם את האחריות. כי
בנסקל נאמר "יד העדים תהיה בו בראשונה". כלומר, ההורים הם גם המוציאים
למוות את בנם בפועל, וקשה להניח שיש במציאות הורים כאלה.
לפי הגדרותיו של ידידי ורעי ד"ר רחמים מלמד-כהן
[מי
ששימש מפקח ראשי במשרד החינוך על הרשות לילדים עם בעיות מיוחדות] בספרו "הילד
החריג והחינוך המיוחד – על פי מקורות היהדות" [ע' 115-117]: "בן
סורר ומורה אינו ילד מפגר, אלא טיפוס אלים, סוציופאתי, והסינדרום המתואר במקורות
מראה שההסתברות לקיום טיפוס קיצוני כזה – כמעט אינה קיימת. סימניו - רעבתנות
ותאבתנות - מראים על תלות והתמכרות וחריגות בקהילה. הוא מחוסר לחלוטין רגשות בושה
ואשם, וניכרת הסלמה באי-קבלת-מרות, בהדרדרות מוסרית ודווקאיות מופגנת – סמל
להתנהגות הרסנית ומזיקה. קווי האופי מצביעים על אני-עליון, על נוקשות התנהגותית
בלתי הפיכה, חרף רמת אינטליגנציה תקינה. ומכאן אמרת חז"ל: "ימות זכאי
ואל ימות חייב".
לפי אגרות ראי"ה [ח"א] אם נלמד כולנו את הפרשה
לעומק, אכן בן סורר ומורה לא עתיד להיות, שכן כבר למדנו את הלקח - נלמד כולנו
פרשה זו ונפיק ממנה את הלקח - ומכך יהיה לנו שכר !
אני את שכרי כבר קיבלתי, בכך שזכיתי
לקהל שומעים-קוראים נכבד זה, ונהניתי מתשומת לבכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה