כי תצא - אהובה ושנואה

אחת הדרכים העיקריות המאפשרות לנו להבין את המקראות היא "ההקבלה". נראה שהתורה עצמה משתמשת במינוח מסוים כדי להפנות את תשומת לבנו לאותם מושגים המובאים לכאורה בהקשר אחר.

בפרשת 'כי-תצא' מובא דין [דברים כ'א 15-17] :

 טו כִּי-תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ-לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה; וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה.  טז וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת-בָּנָיו, אֵת אֲשֶׁר-יִהְיֶה לוֹ--לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת-בֶּן-הָאֲהוּבָה עַל-פְּנֵי בֶן-הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר.  יז כִּי אֶת-הַבְּכֹר בֶּן-הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר-יִמָּצֵא לוֹ:  כִּי-הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ, לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה.  {ס"

השימוש במונחים 'אהובה ושנואה' ו'ראשית אונו' מעלים מיד בזיכרון את סיפור יעקב אבינו ושתי נשותיו. עיון מדוקדק בחומש 'בראשית' יראה כי אין כאן כל מקריות:

 "ויאהב יעקב את רחל מלאה"... "כי שנואה אנוכי יפתח ה' את רחמה... ותקרא את שמו ראובן".

נסיונותיו של יעקב לתת את הבכורה ליוסף , בן אשתו האהובה רחל, וכתוצאה מכך תקופח בכורתו של ראובן, הם בלתי פוסקים. הם בולטים במיוחד בברכתו-צוואתו: "בן פורת יוסף.. נזיר אחיו.. בכור שורו..." ואת כפל הירושה אשר נתן לו "שני בניך הנולדים לך לי הם... אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי".

אמנם את קיפוח ראובן הוא מסווה בשני נימוקים שהם אחד: "פחז כמים אל תותר",      "כי עלית משכבי אביך".

הדבר מעלה מיד עוד הקבלה תנ"כית – 'מעשה אבשלום', אשר ברצותו להבטיח לעצמו את ירושת אביו דוד המלך, שכב עם פילגשי אביו, בדיוק כפי אשר עשה ראובן כאשר התמרמר על קיפוחה של אמו לאה             [לקיחת פילגשי האב היתה נהוגה בעמי הקדם כדי להפגין את תפיסת הסמכות של האב, בפרט בבתי מלוכה].

נראה כי כוונת התורה בהקבלת הביטויים בסיפורים היא במגמה לתת לנו להבין כי רגשות אינם יכולים לשנות את החוק והדין, אף בתוך המשפחה.

אגב, לגבי סדר המילים בפרשתנו מביא הרב מימון [פישמן] בספרו "שרי-המאה" מעשה המיוחס להגר"א כאשר הביאו לפניו מקרה מעניין על אדם שגירש את אשתו כאשר היתה בהריון ונשא אחרת, והחדשה ילדה ילד בחודש השביעי, בעוד הגרושה ילדה כמה ימים אחריה. השאלה היתה מי הבכור? הגאון פסק מיד שהתורה אמרה זאת במפורש בסדר המילים בפרשתנו, והבכורה שייכת לבן הגרושה, אף שהחדשה ילדה קודם. אנא עיינו נא בפסוק. נביא אותו מחדש לנוחותכם וראו על מה ביסס הגאון את הפסק:

 טו כִּי-תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ-לוֹ בָנִים, הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה; וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה.  טז וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת-בָּנָיו, אֵת אֲשֶׁר-יִהְיֶה  לוֹ--לֹא יוּכַל  לְבַכֵּר אֶת-בֶּן-הָאֲהוּבָה עַל-פְּנֵי בֶן-הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר.  יז כִּי אֶת-הַבְּכֹר בֶּן-הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר-יִמָּצֵא לוֹ:  כִּי-הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ, לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה.  {ס