פרשת "שופטים' עוסקת בתחילתה בשתיים מזרועות ביצוע החוק, אך
בהמשכה היא מגיעה לזרוע השלישית – הצבא. אחד הנושאים הקשים בתחום זה הנו קביעת
הכללים: מי זכאי לפטור מחובת הגיוס.
התורה מספרת על כך בצורה מיוחדת - של
פנייה מפוצלת, ומותירה לנו לחשוב ולהבין מדוע נבחרה צורה מיוחדת זו.
בתחילה [דברים כ' 1-9] פונים השוטרים אל
העם ומכריזים על 3 סוגי אנשים החייבים אמנם בהתייצבות - אך הם רשאים לפנות ולשוב
לביתם. ואלה הם המשתחררים: 1. מי שבנה בית חדש ועדיין לא נכנס לגור בו ['לא
חנכו']; 2. מי שנטע כרם ולא חללו; 3.מי שאירש אשה ולא לקחה; לשלושת המקרים האלה ניתן נימוק כולל אחד: שמא
יפגע במלחמה ואיש אחר יסיים את אשר התחיל.
אז חוזרים השוטרים פעם שניה ומכריזים
[שם פסוק 8] על פטור נוסף: "האיש הירא ורך הלבב". והנימוק הפעם הוא:
"ולא ימס את לב אחיו כלבבו".
על סיבת הנימוק הראשון נחלקו המפרשים: הרמב"ן
סבור כי ברגע המכריע "יהיה לבו על ביתו, כרמו ואשתו וינוס". ואילו רש"י
אומר "ודבר של עגמת נפש הוא". התורה גם בעת מלחמה יודעת מרת נפשו של אדם
שהחל תהליך חשוב לו ולא זכה לסיימו.
תמיכה לשיטתו של רש"י נוכל לראות
בפסוקי התוכחה [כ'ח 30-34] :
"אשה תארש ואיש אחר ישכבנה, בית
תבנה ולא תשב בו, כרם תיטע ולא תחללו... והיית משוגע ממראה עיניך". מכאן עולה
הרגישות שמראה התורה לאדם בסיטואציות אלו.
יש משמעות להבדל בסדר הדברים: ביציאה
למלחמה מכריזים השוטרים בסדר מן הקל אל הכבד, החל ב"בונה בית" ואז ל"נוטע
כרם", שההשקעה בגידולו הרבה יותר גדולה וממושכת. ואז הכתוב עובר לנושא האשה –
הנזק הנפשי בפירוד גדול ביותר, ובדרגת חומרה גדולה ביותר על האיש הירא, כי לו עשויה
להיות השפעה סביבתית חמורה. ואילו פרשת ה'תוכחה' מטרתה ליצור זעזוע אצל העם וליראו
ועל כן סדר הדברים הפוך.
לפי חז"ל יש גם שוני ביחס אל בעלי
הפטור - לפי המניע השונה של כל אחד לאי השתתפותו במערכה:
הבונה והנוטע – פטורים משירות קרבי, אבל
מועסקים בלוגיסטיקה: הם "מספקים מים ומזון לאחיהם". מי שנשא אשה פטור
בשנה ראשונה גם מעבודות אלה – "נקי יהיה לביתו שנה אחת".
פטורים אלה ניתנים רק במלחמת רשות,
אבל במלחמת מצווה : "ייצא חתן מחדרו וכלה מחופתה" [משנה מסכת סוטה פרק
ח' פסקה ז'].
"מלחמת מצווה" היא לפי פסק הרמב"ם
"יציאה לעזרת ישראל מיד צר" - בכל מקרה של התקפה על ישראל.
לגבי ההגדרה של מיהו "הירא ורך
הלבב" נחלקו חכמים [מסכת סוטה פרק ח']: רבי עקיבא מפרש לפי פשט המילים
– "מי שאינו יכול לעמוד בקשרי מלחמה ולראות חרב שלופה"! רבי יוסי
הגלילי מוסיף על כך שהוא גם "מתיירא מן העבירות שבידו".
לפי הראב"ד הפטור של "הירא
ורך הלבב" קיים גם במלחמת מצווה.
הפגנות בעורף היוצאות בשלטים כי המלחמה
אינה צודקת – היא בפירוש הטפה למורך לב ויש לראות בהן סיוע לאויב.
בעצם, גם רבי עקיבא וגם רבי
יוסי הגלילי אומרים לנו כי הנצחון במלחמה תלוי הרבה במוטיבציה של החיילים. על
זה נאמר בזמננו המודרני כי "את ההצלחה בקרב קובע לא הגנרל, אלא המורה של בית
הספר היסודי".
הערת שוליים: לא מוזכר בשום מקום "פטור"
בשל הסיבה "תורתו אומנותו"!
ובכלל, מונח זה
בפסיקה הלכתית בא בהקשרים הבאים:
א.רמב"ם [הלכות תפילה פרק
ו' הלכה ח']: "מי שהיה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן התפילה – פוסק ומתפלל.
ואם היתה תורתו אומנותו ואינו עושה מלאכה כלל, והיה עוסק בתורה בשעת
תפילתו, אינו פוסק. שמצוות תלמוד-תורה גדולה ממצוות תפילה, וכל העוסק בצרכי רבים
כעוסק בדברי-תורה"!
[איני פוסק הלכות, אך
אם נעשה אנאלוגיה, משתמע שהרמב"ם ממליץ על "שירות לאומי"].
ב. שולחן ערוך [חושן משפט סימן צ'ז סעיף
כ'ג] עוסק בדין גביית חובות: "...מסדרין לבעל חוב. כיצד? אומרים ללווה הבא
כל מטלטלין שיש לך ולא תניח אפילו מחט אחת, ונותנים לו מהכל מזון שלושים יום וכסות
י'ב חודש... ומיטה לישב עליה ומיטה המצע לישון... ואפילו הוא תלמיד חכם שתורתו
אומנותו, אין מניחים לו ספריו, ואפילו ספר תורה, לפי שהם כשאר נכסים שבעל חוב
גובה מהם..."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה