ניצבים
בפרשת "ניצבים" [דברים ל
11,12] אומר משה : "כי המצווה הזאת אשר אנוכי מצווך היום – לא נפלאת היא
ממך ולא רחוקה היא... לא בשמים היא... ולא מעבר לים..."
התורה אינה מיועדת לאנשים "חרדים"
הממיתים עצמם ב'אהלה של תורה', והיא אינה מנותקת ממציאות חיי יומיום. "לא
בשמים היא"! אלא במציאות הארצית" ולא מעבר לים". לעומת אלה הטוענים
כי התורה חשובה בחו"ל, כי שם יש צורך להיבדל מהגויים, אומר משה: "לא
מעבר לים" "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו" [ל
14]. לא מספיק הדיבור היפה בפה - צריך אמונה שבלב, ובעיקר לעשותו, לשמור ולקיים.
בכך לא הבאתי שום חידוש או פרשנות
מיוחדת.- פשוט בכל קריאה אני מתרשם מחדש מן הפסוקים,
הנשמעים כי נכתבו למצבנו הנוכחי, ואני מנסה להזכיר לעצמי
ולסובבים אותי את מהות היהדות -
"כי המצווה אשר אנוכי מצווך היום –
לא נפלאת היא ממך" ! פירוש הפשט הפעם הוא דוקא במדרש [מסכת ברכות ח:ג]:
"אמר הקב"ה לא נפלאת היא, ואם נפלאת היא – ממך, שאין אתה
עסוק בה". הסכנה הגדולה ביותר לישראל וליהדות היא עם-הארצות –
הבורות. יהודי יכול להיות אדם ישר, נדיב ובעל מידות, אבל בשל בערותו
הוא עלול להגיע ח"ו לשנאת ה'דת'
וה'דתיים'. האמור מעלה אסוציאציה: חז"ל במסכת חגיגה [דף ה] אומרים: "שלושה
הקב"ה בוכה עליהם בכל יום – ...על מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק". ושני
פירושים עולים בדעתי על אמרה זו:
א.
מי שהוא בור ואין
לו הערכה לערכי היהדות ועוסק בענייני ציבור;
ב.
אלה המתיימרים
בימינו אלה ללמד "קבלה". הצצה שטחית מראה שאין להם הבנה מינימלית בשטח
בו הם מתיימרים לעסוק וללמד אחרים.
אך פטור בלי פירוש של ממש אינה דרכנו.
אנסה לפרש פסוק הנשמע קשה -
"למען ספות הרוה את הצמאה"
[כ'ט 18] : ככל שאדם מתמכר לתאווה, היא גוברת ומתגברת. "יש לו מנה רוצה
מאתיים". צמא המנסה לרוות צמאונו במים מלוחים, צמאונו מתגבר עם השתייה, הרווה
ספה על הצמא.
רש"י מפרש: "לפי שאוסיף לו פורענויות
על מה שעשה עד הנה בשוגג... גורם שאצרפם עם המזיד ואפרע ממנו הכל" – אדם אינו נענש על עבירות
בשוגג, כי אין לו 'הכרת החטא', אבל אם נודע לו שהוא חטא ומוסיף לעשותו במזיד, מקבל
עונש גם על התקופה הקודמת. כי מעשיו מוכיחים שלא היה אכפת לו והיה עובר גם מקודם.
המנסה 'להבין ולהצדיק' את התנהגות אומות
העולם כלפי היהודים, בתואנה של "היהודים אשמים בכך שהם שונים מאחרים ומשניאים
את עצמם", עליו אומר הכתוב: למען ספות [בישעיה ל מובא ספות כתוספת "למען
ספות חטאת על חטאת"]. נוסיף "את הצמאה" - את הרצון לתרבויות העולם
הנוכרי, ואז תרווה נפשי נחת. פירוש זה מובא ברמב"ן [לפי הבנתי]: "ספות –
להוסיף השבעה עם המתאוות, כי נפש שבעה תיקרא רווה [ירמיהו ל'א]; "ורוויתי נפש
הכהנים דשן, והמתאווה תיקרא צמאה [תהלים ס'ג] - "צמאה לה' נפשי".
.
אם כבר העזתי להביא פירוש שאין לו
סימוכין בפרשנים הרבים, אעז ואביא הרהור נוסף שעולה בראשי לפירוש הביטוי הנ"ל:
הפרשה כולה היא בעצם: קיום של מצווה
אותה מעלה משה רבנו בפרשה הבאה. בדרך כלל הן צמודות ונקראות כאחת -פרשת 'וילך', שם
אנו מצווים על מצוות "הקהל', אשר בפועל מבצע אותה משה כבר בפרשתנו זו.
"ניצבים כל העם" - דבר המחייב שימוש בלשון פשוטה ובדימויים ציוריים
ומוחשיים [מכאן אולי נובעות הברכות והקללות].
ואכן הלשון קלה ופשוטה - פרט לשני פסוקים. אני מעז ומניח שכאן שיבץ משה שני פתגמים
שהיו מוכרים וידועים לכל העם מימים ימימה. הפתגם הראשון הוא "שורש פורה
ראש ולענה". כל הנודד במדבר יודע שכדי למצוא ירק אכיל יש לחפור באדמה
ולמצוא שורש, כי העלים בצמחי המדבר יבשים וקוצניים. והנה יש שני צמחים שאף
ששורשיהם לחים הם מרים ומעט רעילים והם 'לענת המדבר ורוש'. הפתגם השני "למען
ספות הרווה את הצמאה". נראה לי שהוא בא להמחיש את אחדות הגורל הצפוי לעם
כאשר יסופו [יתמו] העשיר והעני, החכם וההדיוט, הרווה עם הצמא.
אם מישהו מהקוראים דף זה ימצא לו
תימוכין אודה לו מאד.
ומשהו מאמרי החסידות. הרבי מליובאביץ'
אומר: "אתם ניצבים כולכם היום" - "היום" הוא
יום הדין [ראש השנה] בו אנו "ניצבים" – בעמידה איתנה. "כולכם"
– כל העם בתחושת אחדות , על אף ההבדלים – "ראשיכם שבטיכם" וגם
"זקניכם ושוטריכם" ועד "נשיכם וטפיכם" ועד "חוטב עציך
ושואב מימיך". לכל אחד תפקידו וזהותו, אך כולנו חייבים לחפש את האחדות
המלכדת.
אחדות הנובעת מהעובדה שכולם עומדים
"לפני ה' א-לוהיכם", וכולנו רוצים לעבדו בכל לבנו ונפשנו. לכן נוצרת בנו
התחושה העמוקה של האחדות, שהיא הכלי לקבלת ברכתו של הקב"ה:
לכתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה והתחזקות
ברוחניות ובגשמיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה