יום רביעי, 5 באוקטובר 2016

כי תבוא - התפילה


 כי תבוא, התפילה
בפתח דברי אומר, כי בהתייצבי נוכח ארון הקודש, זה אשר נכחו התפלל גאון עולם – רבנו משה חיים לוצאטו [הרמח"ל], תוקפת אותי אימה. אפתח בציטטה האמורה בפתח ספרו העצום והמיוחד "מסילת ישרים": "אמר המחבר: החיבור הזה לא חיברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר. אלא, לפי שרוב אמיתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה".
אני מבקש לדבר היום על "התפילה" במקרא.
במקומות רבים בתנ"ך אנו מוצאים אנשים המתפללים, אבל בדרך כלל התפילה היא אישית לנושא מסוים, ומנוסחת לפי דרכו ותכונותיו של המתפלל! יש במקרא מעט מאד תפילות שהן מנוסחות וקבועות מראש. הבולטת ביניהן היא התפילה המובאת בראש פרשתנו – פרשת "כי תבוא", התפילה הנאמרת בעת הגשת הביכורים. תפילה זו אינה ארוכה [דברים כה 1-11], ויש לנו הרבה ללמוד מנוסח התפילה ותכניה.
אפשר לנצל הזדמנות שלפני כולנו מונח חומש "דברים". נקרא יחד בפרק כ"ה מתחילתו, וניזכר:
"א וְהָיָה כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.  ב וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.      ג וּבָאתָ אֶל-הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.  ד וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ; וְהִנִּיחוֹ--לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ.  ה וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם  לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.
 ו וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.  ז וַנִּצְעַק אֶל-ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ- וַיִּשְׁמַע ה' אֶת-קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ.  ח וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָ' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל—וּבְאֹתוֹת  וּבְמֹפְתִים.  ט וַיְבִאֵנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.    י וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי ה'     וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ.  יא וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ- וּלְבֵיתֶךָ:  אַתָּה וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ".
בלימוד התורה יש פשט, פשט עמוק, רמז, דרוש, סוד [פרד"ס]. אנו נעסוק יום בפשט עמוק [קריאה שניה]. נלמד יחד את הקטע הזה, שהוא כה חשוב עד שחז"ל בחרו בו כמרכיב מרכזי ב"הגדה-של-פסח".
נראה לפי סדר: בפסוק ג' אומר המקריב: "הגדתי היום לה' א-לוהיך." מה זה "הגדתי"? [לשון עבר], הרי כאן הוא ניצב לראשונה לפני הכהן ועוד לא אמר מילה. מה שהוא כן עשה עד כה, הוא אסף את בכירי פירותיו, שם אותם בטנא מעוטר, עזב את ביתו ברחבי הארץ ועלה ברגל לירושלים! עצם הפעולות הללו אומרות משהו, מדברות בעד עצמן – כמו שאנו אומרים בתהלים [יט 2]: "השמים מספרים כבוד א-ל ומעשי ידיו מגיד הרקיע"... המעשים אומרים ומגידים !
אם הסברנו את המילה "הגדתי", מהו ההסבר למילה הבאה – "היום"? כאן מצביע המקריב על עצמו ואומר: כל השנה עבדתי במשק, עמלתי והצלחתי, אך בכל עמלי הייתי רחוק מירושלים! בכך שאני ניצב כאן היום, אני מראה שכל העמל היה כדי להגיע לכאן היום. ועל התייצבות זו בבית המקדש אומר הכתוב [י'ד 23]: "למען תלמד ליראה את ה' א-לוהיך כל הימים". בכך האיש מבהיר שכל הימים משולבים וקיימים לקראת פסגת היום הזה.
כאן מתחיל הקטע המוכר והזכור לנו [מההגדה של פסח], הוידוי המתחיל במילים: "ארמי אובד אבי וירד מצרימה".
מה משמעות הצהרה זו?
לפירוש המילים עצמן יש כמה נוסחאות. נבחר אחת מהן, זו האומרת "ארמי"- הוא לבן, המנסה לגרום לאבדן של אבינו -"יעקב".
איך לבן גרם לכך? מה הוא עשה כדי לעשות זאת? הוא הטיל ריב ומדון בין האחים, גרם למריבה ביניהם על הבכורה. מה שבסופו של דבר הביא למכירת יוסף וירידת בית יעקב למצרים.
המריבות ושנאת החנם הם אשר גרמו לשריפת מקדשנו ולהגליית העם, והם גם אשר מכלים בנו עד היום.
ומה השורש שגרם ללבן להיות שונא ליעקב, עד כדי נסיון להאבידו מן העולם? ההוכחה שהוא ביקש "לאבד" נאמרת מיד בהגדה: "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו". שיטתו של לבן היא אי כיבוד סמכות האב, שנתגלה אצל לבן כבר בפרשת רבקה. אנו זוכרים [בראשית כד] שנאמר: "ויען לבן ובתואל", ובהמשך לא רק שקפץ לפני האב, אלא גם לפני האם: "ויאמרו אחיה ואמה" - כאשר לבן מזלזל ב"כיבוד הורים", הוא מעביר זאת דרך בנותיו אל בני יעקב. חז"ל אומרים על כך [ירושלמי שבת י'ט ו']: "כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה"!      את ההסבר אנו אומרים ב"הגדה": "לבן הארמי ביקש לעקור את הכל". איך זה? כאשר לבן ניסה לשרש בבני יעקב את השורש של "אבי" ובכך לעקור את אפשרות ההקמה של עם ישראל. הוא מהין לומר זאת בגלוי [בראשית ל'א]: "הבנות בנותי והבנים בני". בכך הוא מנסה להרוס את המובן של "בית אב".
יפה מפרש זאת דון יצחק אברבנאל, על הפסוק [ל'ב] "ויאבק איש עמו וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו ותקע": "אם האיש לבן או עשו רואה שאינו יכול לנצח את יעקב עצמו, נוגע הוא בכף ירכו ומשתדל להכשיל את בניו-יוצאי ירכו. וכך אמנם היה – ראובן בכור ישראל חילל את יצועי אביו"!  כך ש"ארמי אובד אבי" הוא שגרם בסוף ל "וירד מצרימה".
לבן הדו פרצופי הרבה לקרוא בשם ה', כמו שאמר לאליעזר "בוא ברוך ה'". וליעקב אמר: "ניחשתי ויברכני ה' בגללך", ואף "יש לאל ידי לעשות עמכם רע, ואלוקי אביכם אמש אמר אלי לאמור השמר לך"... מאידך האשים את יעקב בגניבת אלוהיו [התרפים] !
אדם הפוסח על שתי הסעיפים ומאמין ב-ה' ובתרפים - עלול להאביד נפשות של הילדים, כפי שאנו שומעים ברור בדברי אליהו [מלכים א' י'ח]: "ויגש אליהו אל כל העם ויאמר – עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים. אם ה' הוא הא-לוהים לכו אחריו..."
למדנו רק פסוקים אחדים. יש לנו עוד הרבה ללמוד ולהבין, אבל נראה לי שכבר חרגתי ממסגרת הזמן המוקצה לי. אסיים כאן באמרי שחלק ניכר מהרעיון קיבלתי מדודי, אחיו הבכור של אבי ז"ל – הדוד מנחם בן-ציון זאקס – שהוא גם הדוד של משפחת משה וזהבה בזק. והוא מובא בספר הדרשות שלו "מנחם ציון". נסיים בברכת שנה טובה – שנת תשע"ז היא שנת תחל שנת עמנו זכות. "והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם".
אמן, כן יהי רצון !                       והרבה שנים טובות בבריאות לכולנו.


עד כאן פה, אבל נותרו הרבה שאלות פתוחות. נציין אחדות מהן:
א. למה הוא מתחיל בהסטוריה רחוקה, האם זו מצווה לאחר הכניסה לארץ?
            רמז: התפילה שחז"ל כינו שם "התפילה" מתחילה גם היא ב"אבות".
ב. למה נקראה תפילה זו בשם "וידוי"?
            רמז: היכן המבנה המקובל של תפילה – הכרת האל, בקשות, הודיה?

הרמזים מכוונים לדרך בה אני הייתי הולך, אבל מאד יתכן שלך יש דרך טובה ומתקבלת יותר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה