א. סעודה מפסקת. עליה נאמר – כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו
הכתוב כאילו צם בתשיעי ועשירי [רמב"ם. ספר המדע, הלכות תשובה ד' ג'].
ב. כפרות. אומר רק שבבית הורי נהגו לעשות אותם על כסף לצדקה.
ג. וידוי בתפילת מנחה
ד. טבילה במקווה טהרה
ה. מלקות. בצורה רכה [לעתים בענף ערבה], שאם התחייב אדם במלקות,
נפטר באלה.
ו. הפרת נדרים. אם לא נעשתה בערב ראש השנה.
ז. ריצוי חברים. מעל כולם, ועל זה נרחיב מעט להלן:
יום זה מכונה בתלמוד "מעלי יומא דכיפורא" [היום המעלה ליום
הכפורים].
במשנה [מסכת יומא ט'] נאמר: "עבירות שבין אדם
למקום – יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר, עד
שירצנו". ומביאה הגמרא שורה של אגדתות [בבלי, יומא דף פז ע"א] שננסה להבינן
לעומק [בתרגום שטינזלץ]:
"רבי ירמיה היה לו דבר לרבי אבא [שרבי אבא הקפיד על שפגע בו רבי
ירמיה]. הלך רבי ירמיה וישב על מפתן ביתו של רבי אבא, כדי לבקש ממנו מחילה. כאשר
שפחתו של רבי אבא שפכה את מי השופכין, הגיע קילוח מים לראשו של רבי ירמיה. אמר רבי
ירמיה לעצמו את הפסוק "מאשפות ירים אביון" והחליט לשוב לביתו. כאשר שמע
רבי אבא את אשר ארע ויצא אחריו. כאשר אמר, כעת עלי לצאת אחריו ולפייסו על עלבון לא
מכוון זה"?
לפי ההסבר ששמעתי ממורי ורבי הרב אברהם קוסמן יצ"ו עלינו
ללמוד מאירוע זה – כי כאשר יש פוגע ונפגע, לרוב גם הנפגע יש לו חלק באשמה. משהו
מעין "רשלנות תורמת". ורבי אבא הנפגע חש בצורך לסיים את הארוע במחילה
הדדית.
והסיפור הבא [באותו מקום]:
רבי זירא, כאשר היה לו דבר עם מישהו [כשהקפיד והיה חש נפגע] היה מסתובב
במקום בו היה אותו אדם זמין כדי שלאותו אדם יהיה קל לפייסו.
שוב אותו רעיון שעל הנפגע לתת אפשרות לחסל את העניין [הפעם ברמה יותר
גבוהה, שאפילו אם הפוגע אינו מראה סימן של רצון לפיוס, הנפגע צריך לתת את
ההזדמנות].
והסיפור הבא:
רב היה לו דבר על קצב אחד, חלפו הימים והלזה לא בא להתנצל. במעלי יומא
דכיפורא יצא רב מבית מדרשו בעצמו אל הקצב. בדרך פגש בו רב הונא תלמידו ושאל את רב-
להיכן הולך אדוני ? [רב שהיה ראש בית המדרש וביתו צמוד לשם, לא היה נוהג לצאת
מביתו, לכן תמה רב. ענה לו רב: הולך אני לפייס את פלוני. [נראה שהמעשה שהתלמוד
אינו מפרטו היה ידוע ומוכר בעיר, אולי פסק דין שפסק רב לרעתו של הקצב, והלז הגיב
בצורה בוטה ומזלזלת]. אמר רב הונא [כנראה לעצמו: הולך אבא [שמו הפרטי של רב] למקום
של צרות, שלא יהיה לדבר סוף טוב. הגיע רב לאטליז ומצא שהקצב עוסק בפירוק גולגולת
של בהמה [המקום הקשה ביותר ומצריך כלים מיוחדים והרבה כח]. הרים הקצב עיניו וראה
את רב. אמר לו – אתה אבא, לך מכאן, אין לי שום דבר לדבר אתך [קרא לרב בשמו הפרטי, דרך
זלזול] והמשיך במלאכתו. ניתזה עצם מהבהמה ופגעה בראשו של הקצב והרגה אותו [כך
התקיימו דברי רב הונא].
מכאן נראה לנו שבערב יום הכיפורים יש לסיים כל סכסוך, וגם אדם נכבד ביותר
ילך אל האחר וינסה לפייסו. ומי שאינו מוכן להתפייס עלול לשאת בעונש.
הסיפור הבא:
כאשר רב היה צעיר, למד בבית מדרשו של רבי [רבי יהודה הנשיא], ושם היה
נהוג שהתלמיד היה קורא בקול את הפרשה. לאחר שסיים רב לקרוא, בא אחד התלמידים
הבכירים באיחור ורב נאלץ לקרוא שוב מההתחלה. בא שני, ושוב קרא, בא שלישי ושוב קרא,
ואז בא הרביעי רבי חנינא בר חמא, ואמר רב בליבו עד-כאן ולא קרא פעם נוספת מההתחלה אלא
המשיך מהמקום אותו היה קורא. הקפיד עליו רבי חנינא, שהראה רב שהוא פחות חשוב
מהאחרים. הלך רב לפייסו בתריסר [12] ערבי יום כיפור, ולא נתפייס. שואלת הגמרא, איך
זה שרבי חנינא נהג כך, הרי למדנו שאמר רבי יוסי בר-חנינא: "כל המבקש מחילה
מחברו, לא יבקש יותר משלוש פעמים". עונה הגמרא, רב נהג בצורה שונה, שנהג
בחסידות וביקש יותר. שואלת הגמרא ורבי חנינא – למה לא מחל לו? הרי אמר רבא "כל
המעביר על מידותיו ומוחל, מוחלים לו הכל מן השמים". אלא רבי חנינא חלם שרב
תולה אותו על דקל, ומקובל היה שחלום כזה פירושו שהחולם יתמנה לראש הישיבה. ולבסוף
מינו את רב, והוא לא התפייס, כדי שרב יאלץ לעזוב את הישיבה ולצאת לבבל, ואז ימנו
את רבי חנינא להיות ראש הישיבה.
כאן אנו רואים שיש המהדרים ומבקשים מחילה שוב ושוב.
יש פירוש האומר שמי שאינו מרצה את חברו על עברות בין אדם לחברו, לא
מוחלין לו גם על עברות שבין אדם למקום.
ונזכה כולנו להיכנס ליום הכיפורים זכים ונצא זכאים.
ואם אי מי מקוראי ומכרי חש עצמו באיזו שהיא צורה נפגע – אני מבקש את
מחילתו, ואני מוחל לכל אחד ואחד שאולי פגע בי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה