שבת שלום !
בפרשת השבוע נאמר [כ"ו 14- 33]: "ויהי לו [ליצחק]
מקנה צאן ומקנה בקר, ועבודה רבה, ויקנאו אותו פלשתים. וכל הבארות אשר חפרו עבדי
אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר. ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי
עצמת ממנו מאד. וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר וישב שם. וישב יצחק ויחפור את בארות
המים אשר חפרו בימי אברהם אביו, ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם, ויקרא להן שמות
כשמות אשר קרא להן אביו. ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חים. ויריבו
רועי גרר עם רועי יצחק לאמור לנו המים, ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו. ויחפרו
באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות, ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ.
ויעל משם באר-שבע ויירא אליו ה' בלילה ההוא ויאמר אנכי ה'
אלוהי אברהם אביך, אל תירא כי אתך אנכי וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי.
ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה'. ויט שם אוהלו ויכרו שם עבדי יצחק באר, ואבימלך הלך
אליו מגרר ואחוזת מרעהו ופיכול שר צבאו. ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי ואתם
שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. ויאמרו ראה ראינו כי היה ה' עמך, ונאמר תהי נא אלה
בינותינו בינינו ובינך, ונכרתה ברית עמך. אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך וכאשר
עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום אתה עתה ברך ה'. ויעש להם משתה ויאכלו וישתו. וישכימו
בבוקר וישבעו איש לאחיו וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום. ויהי ביום ההוא ויבואו עבדי
יצחק ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו ויאמרו לו מצאנו מים. ויקרא אותה שבעה על
כן שם העיר באר שבע עד היום הזה".
התורה מקדישה כאן עשרים פסוקים לאירוע הנראה לכאורה צדדי. כדי
להבין אותו ואת המסר אשר התורה מבקשת לומר לנו, ננסה קודם להכיר את הרקע [הגיאוגרפי
וההסטורי]:
יצחק אבינו היה לא רק בעל מקנה רב [כמו אברהם
ויעקב] אלא גם חקלאי: "ויזרע בשנה היא וימצא מאה שערים". נדד באותם
המקומות שהיה בהן אביו לפניו, אך הרחיב את גבול יישוב הארץ ויסד מקומות כמו
"באר לחי רועי" [שנתגלתה לישמעאל] וחבל "נחל גרר" [להבדיל
מהעיר גרר], "חבל רחובות" [בנגב המערבי] [אנקדוטה הסטורית גרמה
לכך שכאשר התחדש היישוב הציוני בא"י ונוסד ישוב חדש באזור שומם, ראו המוסדות
המיישבים בו את הנגב - וכינו את המקום בשפלת יהודה, יותר ממאה קילומטרים צפונה
משם, בשם "רחובות בנגב"] ובחבל "באר שבע" שכבר היה בו
אביו, אך יצחק קיבל מהפלשתים הכרה בזכויותיו עליו, יחד עם ההכרה בזכותו על חברון
ובנותיה.
אם נשווה בין הקורות את אברהם לקורותיו של יצחק, נמצא דמיון רב
[בשני המקרים התחילו יחסיו הבינלאומיים בחמדה שרחש מלך המקום לאשתו היפה].
אך נעמוד כאן על השוני במקרים:
אצל אבימלך של יצחק מוציא המלך צו מלכותי האוסר על העם "הנוגע
באיש הזה ובאשתו מות יומת", ולשבחם של הפלשתים אומר אח"כ אבימלך
"באשר לא נגענוך".
וההבדל המדיני: אבימלך שבימי אברהם היה "מלך גרר". אצל
יצחק היה "מלך פלשתים". כי בינתיים הגיע גל ההגירה הראשון של 'גויי הים'
מכרתים. מבהיר לנו עובדה זו גם סגנון המו"מ המדיני. אבימלך שבימי אברהם מבקש
להבטיח את עצמו ומלכותו ומבקש מאברהם "אם תשקור לי לניני ולנכדי" [כא
23] ואילו מלך פלשתים נוקט בלשון רבים "נכרתה ברית עמך, אם תעשה עמנו
רעה" [כו 28]. וזאת אפשר להבין אם נתייחס למשטר המדיני השבטי-אוליגרכי של
הפלשתים-הפולשים.
אברהם ויצחק,שניהם
בונים מזבח ב'באר-שבע'. אך בימי אברהם היה זה מקום נידח, שאברהם נאלץ לנטוע בו אשל
כדי לקבל מעט צל. ואילו בימי יצחק היא כבר עיר מחוז [33] "על כן שם העיר
באר שבע עד היום הזה".
כל הסצנות מתרחשות בבקעת צפון הנגב המכוסה אדמת לס, בעלת מי
תהום גבוהים ופוריותה תלויה במציאת מים.
אם נתייחס לרקע המדיני אנו רואים מצד הפלשתים קנאה רבה באיש
ועושרו ושנאה המביאה אותם לא להסתפק בסתימת הבארות אלא במילויים בעפר, הרס שהם
גרמו מתוך מגמה לחסל כל ראיה העשויה לתמוך בתביעתו של יצחק לבעלות על המקום [מזכיר
בהחלט מעשים של הפלשתים המודרניים].
יצחק אבינו הגיב בדומה לרשויות המדינה כיום, לא עשה רעש, אך
צורת תגובה זו לא הביאה לתוצאות המקוות והפלשתים שילחו אותו מארצם. ויצחק, חרף
עצמתו ויכולתו, אכן עזב את המקום, אם כי לא התרחק יותר מדי, רק עד הבארות הסתומות
הקרובות בנחל גרר.
כדי לעשות את ההשוואה למצב של אז אל המצב ההסטורי בדורות
האחרונים, אצטט מספרו המונומנטלי של ראול
ולנברג "חורבן יהדות אירופה":
"יש שלוש צורות בהן מתבטאת האנטישמיות: המרת דת מאונס,
גירוש, השמדה.
השליטים הנוצריים בזמנו טענו: אין לכם זכות לחיות בינינו
כיהודים [והפתרון "המרת דת"]. השליטים החילוניים שבאו אחריהם הצהירו:
אין לכם זכות לחיות בינינו [הפתרון: גירוש]. והנאצים טענו: אין לכם זכות לחיות
[הפתרון "השמדה המונית"].
אם ננתח את קורות האבות נוכל להבחין אצל אברהם – לחץ
חברתי וחסר סובלנות, רדיפה על רקע דתי. יצחק
גורש מסיבות חברתיות-כלכליות. ויעקב ניצב מול איומי השמדה מצד עשיו,
ואח"כ מצד פרעה.
יצחק אשר בחר בהגירה אל המדבר ויישובו ע"י מציאת מים, קיבל
בתגובה את השנאה והמשטמה "עשק שטנה". אם נסתכל בפסוקים במדוקדק נראה כי
את הבארות הראשונות חפרו עבדי יצחק, אך כאשר ראו כי עבודתם יורדת לטמיון, נואשו
ונטשו. אולם יצחק עצמו לא נואש ואת הבאר האחרונה חפר הוא עצמו ולא עבדיו. ואכן
דרכו הצליחה ולא היתה עוד מריבה על הבאר "ויקרא שמה רחובות, ויאמר
כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". ואכן אפילו הפלשתים באו אליו
וכרתו עמו ברית שלום.
אך הכתוב אינו מסיים כאן את הסיפור - יצחק ידע כי הסכם
שלום אחד לא יביא את הגאולה והמשיך למלא
את צו האל "גור בארץ הזאת" [פסוק ג'] והמשיך לחפור בארות מים חיים
ולהפיץ את תורת החיים.
לפי מחקריו של פרופסור י.מ. גרינץ – פלשתים של ימי האבות אינם אלה
עליהם מסופר בתנ"ך. הוא מבחין בין פלשתים הבאים מארץ הכסלוחים לבין יוצאי
כפתור, אך אינו נוקב בתאריך השוני.
יתכן מאד כי השם הזה קסם לכובשים החדשים שאימצו לעצמם את שם
האומה אותה כבשו. כפי שאנו רואים גם בהמשך ההסטוריה – הדיאדוכים, יורשי אלכסנדר
הגדול – הדביקו לארץ ישראל את הכינוי "סוריה-היי-פלשתינזיס" והבריטים
החיו את השם מחדש. מתוך חששם לקרוא בשם "ארץ ישראל" נקטו בתעלול
"פלשתינה [א"י]" וצאצאי הכובשים הערבים החלו לקרוא לעצמם
"פלשתינאים" תוך נסיון להציג עצמם כצאצאי היושבים הקדומים ולבקש את
הירושה אשר כאילו "מגיעה להם".
אבקש
להוסיף הערה אישית בשולי הדברים:
אתחיל
ב'בראשית' – כל ה"מפעל" הזה של יצירת וכתיבת פרשנות לפרקי התנ"ך
[פרשת-השבוע] החל כאשר נוכחתי שילדי שאז היו באים אלינו לסעודת השבת, ואני שטרחתי
והכנתי את פרקי-ההגות שלי [שאני מעז לומר שאני רואה בהם "יצירה" וגאה
בהם] אינם מאזינים לי. הם עסוקים בדברים אחרים מאשר הגות, ונוכחתי שהם הצודקים. הם באים לאירוע משפחתי, לא ראו זה את
זה כל השבוע ויש להם חוויות להחליף, ואני בא להטיף להם ולתת להם שיעור הנראה להם
משעמם ומשמים. חשבתי ומצאתי פתרון, העליתי את הדברים על הכתב, ושלחתי להם
באי-מייל. ולהפתעתי נחלתי הצלחה! לא רק שהם קראו, אלא חלקם הגיבו והראו שהגעתי
ליעד שהצבתי לפני – הם הפעילו את מוחם. לעתים קרובות חלקו עלי והעלו הצעות תיקון
ושיפור.
תוצאה
מבורכת נוספת היתה שידידים ובני משפחה אשר שמעו על כך ביקשו להצטרף, שאשלח גם להם.
ובטכנולוגיה המודרנית זה פשוט מאד הוספת שם לקבוצת היעד.
אני מעלה כל זאת בעקבות תגובה חריפה
שקיבלתי בזמן האחרון מאחותי היקרה – רבקה. אמנם לא קיבלתי את רשותה אך אני מצטט:
"אחי
היקר - אהבתי במיוחד את הדברים על הזקנה [בהשוואת דוד ואברהם], וכן את ההשוואה על
דור המבול ודור ההפלגה, גם הדברים על רבקה השואבת - היו מחכימים [התגובה היא על פרשת 'חיי שרה'].
את שאר הקבצים אהבתי פחות – כאשר מערבבים תורה עם
פוליטיקה בכיוון חד-ממדי - זה עושה לי לא טוב. רבקה".
כאן עלינו על
חילוקי דעות יסודיים, הנמשכים כבר שנים ארוכות. אחותי וגיסי, שאני אוהב אותם מאד, רחוקים מאד מהשקפותי ודרכי – בעוד אני רואה בתנ"ך הכוונה לאורח חיים והתווית
דרך לפיה אני חי, הם לכל היותר רואים בו "מורשת הסטורית" ללא קשר להווה.
וברור שיש לכך השלכה רבה על מה שהם מכנים "פוליטיקה". עוד אשוב לכך, בלי
נדר, בדיון על פרשת השבוע הבא – כי לצערי הם גוברים עלי אפילו בהעברת המסר לילדי],
אך אקדים ואומר – לכל אדם הזכות והחובה לחשיבה עצמית, ולכל אחד ואחת האמת שלו. ואקווה לדון בכך יותר לעומק בעתיד,
כי בעצם זו מטרת כל השעות המרובות שאני מקדיש, ואני צופה מערכה לא קלה ולא פשוטה.
ואשמח להשתתפות פעילה של כל הקוראים !
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה