תורת המיסטיקה היהודית מיוחסת
לרבי-שמעון-בר-יוחאי, תנא אשר חי במאה השלישית, אם כי סימנים רבים לקיומה היו כבר במאה
הראשונה והם מצויים בספרות האפוקליפטית ובמגילות מדבר יהודה. תלמידיו של רבן יוחנן
בן זכאי עסקו רבות בתורתה, ומוכר המעשה ב 'ארבעה שנכנסו לפרדס', מהם רק אחד, רבי
עקיבא, יצא בשלום. עיקר עיסוקה אז היה בשני נושאים: הבריאה [מעשה בראשית], וההתגלות
[מעשה מרכבה], והמשנה אכן פסקה "אין דורשים במעשה בראשית
בשניים, ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו" [חגיגה פרק ב'
משנה א']. יש הדים לקיום תורת המיסטיקה היהודית בספרות 'ההיכלות' שנוצרה
בבבל ובביזנט במאות 7-8 וב'ספר יצירה' (יצירות שקשה מאד להבינן למרות
הפירושים הרבים שנכתבו עליהן), אך היא התגבשה והתפתחה בספרד ובדרום צרפת במאות ה-12 וה-13. חבורות המקובלים התרכזו
בערים גירונה [רבי עזריאל והרמב"ן], טולדו, בורגוס [רבי
אברהם אבולעפיה] וברצלונה [הרשב"א] ולשיא הגיעה עם חשיפת ספר הזהר
ע"י רבי משה דה-ליאון [גואדאלחרה 1305].
תורה זו היתה ידועה רק לקבוצה מצומצמת
ולכן כונתה גם בשם 'תורת הסוד' או 'חכמת הנסתר' [ח"ן]. יסודה הוא 'דבקות
בא-ל' והיא שואפת לבאר את רזי היסוד: את
בריאת העולם, הקשר בין הבורא לנברא, מציאות הטוב והרע ואת הדרכים להשגת
השלמות [במילים אחרות: ההלכה עוסקת במה ואיך, והקבלה ב"למה"].
ספר הזהר כתוב ארמית והוא מעין מדרש על התורה
המתחלק לחלקים שונים: "מדרש הנעלם", "רעיא מהימנא",
"תיקוני הזהר" ועוד.
במאה ה-16 יצאה הקבלה לרשות הרבים והיתה
לגורם משפיע על המוני בית ישראל, אם כי מרביתם לא הבינו את רעיונותיה. מרכז הקבלה
היה בעיר צפת, אליה נקבצו גדולי המקובלים מגלות ספרד כמו רבי אליעזר
אזכרי, רבי שלמה אלקבץ, רבי יוסף קארו. אך המאורות הגדולים של תורת הקבלה
היו רבי משה קורדובירו [רמ"ק, נפטר 1570] ורבי יצחק לוריא
[האר"י הקדוש, נפטר 1572] גדול המשפיעים. האר"י כתב מעט מאד, רק
תלמידו רבי חיים ויטאל הוא שכתב את עיקרי תורת האר"י בספר "עץ
החיים".
קבלת צפת
השפיעה על כל דפוסי החיים היהודיים ויצרה דפוסי תפילה והווי דתי חדש, כמו תפילת
'קבלת שבת', תיקוני ליל שבועות והושענה רבה.
סילוף של תורה זו נעשה על ידי משיח השקר
'שבתאי צבי' [1625-1676], ובעקבות מפלתו נחלשה התנועה, נותרו מרכזים בודדים [ישיבת
'בית-אל' בירושלים, והקלויז של העיר ברודי בפולניה]. מרכז שנוצר באיטליה ע"י
גדול הקבלה הרמח"ל [רבי משה חיים לוצאטו] השפיע על תנועה גדולה
בישראל, תנועת החסידות שהמייסד שלה – רבי ישראל בעל שם טוב הבעש"ט, הכניס
בה גוונים עממיים. גדולי המקובלים בדורות האחרונים היו הרב אברהם-יצחק הכהן קוק
[ראי"ה] והרב יהודה אשלג אשר תרגם את הזהר וחיבר לו פירוש בשם
'הסולם'.
בשנים האחרונות נפוצות בעולם תורות
שונות המעתיקות סמלים ותבניות מתורת הנסתר, אך הן ברובן שטחיות ומסחריות.
[נכתב
בעקבות הרצאה של פרופסור משה אידל במעלה החמישה, אדר תשס"ו. היות
וההרצאה ניתנה בשבת היא נכתבה על סמך הזכרון כמה שבועות לאחר מכן. יתכן מאד שחלק
ניכר הוא מהידע האישי שלי ולא מדבריו].
לשם הבנת תורת הקבלה, עלינו להתייחס לכל
המובנים של המילה:
"קבלה" - אדם המקבל על עצמו
את האמונה השלמה כבסיס להתחלת הלימוד.
"קבלה" - מסורת הנמסרת איש
מפי איש [תוך סלקציה של הנבחרים ללמוד אותה].
לתורה זו מישורים רבים של הבנה ולא כל
אחד מסוגל להבין ולקבל את כולם, למשל: אני אישית מתקשה בהבנת ה"גילוי ממרום"
ה"מגיד" או "גילוי אליהו" [אם כי זה שאינני מבין אינו אומר
שזה לא קיים].
בספר היסוד "הזהר" פזורים
במקומות רבים אזהרות כנגד המעזים ללמוד אותו בלי שקיבלו הכנה מתאימה מראש. לכן גם
קשה לי להסתגל לפרשנות המקובלת באקדמיה – המסתמכת על הטקסט ואני נוטה יותר אל חכמי
בית המדרש [דוגמת ישיבת "בית א-ל" או "מכון הרמח'ל" בירושלים]
להם יש קבלה המועברת בשרשרת הדורות על מובן הכתובים ומגמתם. לא מחקר בטקסט אלא לימוד
כתורת חיים.
אחד מסעיפי הקבלה העיקריים עוסק בכוונות
התפילה או ה"יחודים", וברור לי שניתוח אקדמי של טקסט אינו יכול להסביר אותו.
עוד הסתייגות שיש לי משיטת לימוד הקבלה
באקדמיה, היא הטשטוש שהם מגלים בין השיטות השונות. למשל -
הרצאה אקדמית ששמעתי הסתמכה על הספר
"חמדת ימים", שהוא כנראה השפעה של כת שבתאי-צבי.
לא ראיתי שבאותה הרצאה ניסו להבחין בין
השיטות השונות בהבנת הקבלה כפי שהיא נתפסה אצל ר' אברהם אבולעפיה, לבין השיטה
השונה ממנה מאד של הרמח"ל ובן הזרם שלו ר' מנחם מנדל משקלוב.
לאחרונה אף מופצת ברבים השיטה המכונה
"ניו-אייג'" שלטעמי רובה שטחיות
ובורות, אך מנסה להקנות חוויה מיסטית בנוסח דתות הודו. ולהפתעתי – רבים מאד
הישגיה.
מאד מקובלת עלי הגדרתו של פרופ' יהודה
ליבס: "הקבלה היא אינטרפרטציה מיסטית של הדת היהודית".
לאמור: הרוצה ללמוד ולהבין קבלה – ילמד
קודם כל את היהדות , ורק לאחר שילמד ויטמיע יוכל לפנות אל המובן המיסטי שלה.
דרך הלימוד המקובלת בעולם האקדמי ובחוגי
ה"קבלה" למיניהם - נראית לי כמעט כ"עבודה זרה".
אף שאני מרבה באמירה מה אני חש וחושב, נראה
לי שאין זו דעת יחיד, אלא של זרם אחד בהבנות הקבלה שבחרתי להסתפח אליו. במעט שאני
לומד ועוסק בתורה עמוקה ומסועפת זו. רק מעט ממנה
טעמתי, וככל שאני מוסיף ולומד מתגלה
לי כמה עמוק ורחב הוא ים הקבלה שרק לקצה קצהו זכיתי להיחשף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה