בראשית מו 1-7
א וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ, וַיָּבֹא בְּאֵרָה
שָּׁבַע; וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק. ב וַיֹּאמֶר אֱל-ֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר
יַעֲקֹב יַעֲקֹב; וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. ג וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי
הָאֵ-ל אֱלֹהֵי אָבִיךָ; אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל
אֲשִׂימְךָ שָׁם. ד אָנֹכִי אֵרֵד
עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם-עָלֹה; וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ
עַל-עֵינֶיךָ. ה וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יַעֲקֹב
אֲבִיהֶם וְאֶת-טַפָּם וְאֶת-נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר-שָׁלַח פַּרְעֹה
לָשֵׂאת אֹתוֹ. ו וַיִּקְחוּ
אֶת-מִקְנֵיהֶם וְאֶת-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ
מִצְרָיְמָה: יַעֲקֹב וְכָל-זַרְעוֹ אִתּוֹ. ז בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ, בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו
וְכָל-זַרְעוֹ--הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה.
שאלה הצצה למקרא הקטע הזה היא המשפט הנראה מיותר. לאחר שהא-ל אומר ליעקב
במפורש שהוא יהיה עמו גם בירידה למצרים וגם בעליה ממנה, מה האמירה התמוהה "ויוסף
ישית ידו על עיניך", האם זו הבטחה שיוסף ידאג לאביו לכל צרכיו?
הרי זו מובנת מאליה.
הפעם, לא מצאתי הסבר ופניתי למפרשים:
רבי אברהם אבן-עזרא כותב: "כך מנהג החיים עם המתים". האם
אלה דברי העידוד של ה' להמריצו לרדת מצרימה?
רבנו יעקב בעל הטורים מפרש את ראב"ע: "יעצום עיניך כשתמות, הבטיחו
שלא ימות בחייו". כלומר שבניו לא ימותו לפני אביהם. זו אכן ברכה ! אך עדיין,
למה נאמרה כאן?
הרשב"ם [רבנו שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י הנודע
בנטייתו לפשטות] כותב: "על עיניך, על ענייניך וצרכיך". חזרה שאלתנו – האם
לא ברור שהבן ידאג לאביו?
הספורנו: "לפקוח עיניך, להשיג חפצך, כי יוסף יגיעם אליך בזולת השגחתך, ולא
תצטרך אתה להתעסק עם המצרים הבלתי ראויים לקרוב אליך".
בכל אלה עדיין לא הצלחתי להבין למה נכתב פסוק זה – אקווה שמי מקוראי יאיר
עינינו.
בהמשך הפרק [פסוק 28-29] מתוארת הפגישה הראשונה שלהם:
כח וְאֶת-יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל-יוֹסֵף, לְהוֹרֹת לְפָנָיו,
גֹּשְׁנָה; וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן. כט וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף
מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת-יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה; וַיֵּרָא אֵלָיו
וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו עוֹד. ל וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי
רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ, כִּי עוֹדְךָ חָי"
שאלה נוספת, לאחר עשרות השנים בהם היו מנותקים, יוסף נופל על צוואר אביו
ובוכה והאב קפוא, אינו מנשק ואינו בוכה, רק אומר כעת אני מוכן למות אחרי שנוכחתי כי
עודך חי.
גדול הפרשנים רש"י עומד על
כך וכותב: "אבל יעקב לא נפל על צווארי יוסף, ואמרו רבותינו [מדרש אגדה] שהיה קורא את
'שמע'. והקשה, למה יוסף לא קרא 'קריאת שמע', כיוון ששעת קריאת שמע היה, שדוחק לומר
שהקדים או שאחר, כי זריזין מקדימין ושעה אחת לכולם, ועוד מנא לן שקרא קריאת שמע, שמא
התפלל.
שוב פירוש שאינו פשט [אגב, חיפשנו ולא מצאנו מדרש
כזה. כנראה שהיה בפני רש"י ונעלם].
וקריאת שמע אינה תפילה ארוכה. שמעתי מפי הרב גולדויכט, שאין הכוונה שיעקב
נותר קריר בשל הפסוקים שהיה קורא באותה שעה, אלא הוא היה תוהה האם יוסף עדיין נותר
נאמן למסורת אבותיו [המתבטאת ברעיונות הנשגבים הטמונים בפסוק זה] כי יעקב הוא
ישראל להט בעוז אמונתו והחשיבות שייחס לאמונה היה רב מן החשיבות למעמד האישי של
"משנה למלך".
המשך תיאור מערכת היחסים בין יעקב ליוסף בא בסוף הפרק [פסוק 48 והלאה]:
"כח וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה;
וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו--שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. כט וַיִּקְרְבוּ
יְמֵי-יִשְׂרָאֵל לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא
מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי
חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. ל וְשָׁכַבְתִּי
עִם-אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם; וַיֹּאמַר,
אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. לא וַיֹּאמֶר,
הִשָּׁבְעָה לִי--וַיִּשָּׁבַע לוֹ; וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל-רֹאשׁ
הַמִּטָּה. "
כאן אני חוזר לפשט למובן הנגלה מלשון המקרא עצמה.
השיחה מבליטה את עצמתו של יוסף ולא רגשות אב ובן.
המשך היחסים בפרק הבא [מט]:
" וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף, הִנֵּה
אָבִיךָ חֹלֶה; וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ--אֶת-מְנַשֶּׁה ְאֶת-אֶפְרָיִם
ו. ב וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב--וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא
אֵלֶיךָ; וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב עַל-הַמִּטָּה. ג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-יוֹסֵף,
אֵל שַׁדַּי נִרְאָה-אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיְבָרֶךְ אֹתִי. ד וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנְנִי
מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ, וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים; וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ
הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ--אֲחֻזַּת עוֹלָם. ה וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ
הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ
מִצְרַיְמָה--לִי-הֵם: אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה--כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן,
יִהְיוּ-לִי. ו וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר-הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם, לְךָ יִהְיוּ; עַל
שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם. ז וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן
בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם
בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם. ח וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל
אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר, מִי-אֵלֶּה. ט וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו,
בָּנַי הֵם אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה; וַיֹּאמַר, קָחֶם-נָא אֵלַי
וַאֲבָרְכֵם. י וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל
כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת; וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק
לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם. יא וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל
אֶל-יוֹסֵף, רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי; וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם
אֶת-זַרְעֶךָ. יב וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם
מֵעִם בִּרְכָּיו; וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה. יג וַיִּקַּח יוֹסֵף
אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת-מְנַשֶּׁה
בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל; וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו. יד וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל
אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ
עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר. טו וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף וַיֹּאמַר:
הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק--הָאֱלֹהִים
הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה. טז הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי
מִכָּל-רָע יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי
אַבְרָהָם וְיִצְחָק; וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. יז וַיַּרְא יוֹסֵף
כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם--וַיֵּרַע בְּעֵינָיו;
וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם--עַל-רֹאשׁ
מְנַשֶּׁה. יח וַיֹּאמֶר יוֹסֵף
אֶל-אָבִיו, לֹא-כֵן אָבִי: כִּי-זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ. יט וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר
יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי--גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם וְגַם-הוּא יִגְדָּל;
וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם. כ וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם
הַהוּא לֵאמוֹר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים
כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה; וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה. כא וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל
אֶל-יוֹסֵף, הִנֵּה אָנֹכִי מֵת; וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם
אֶל-אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם. כב וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ
שְׁכֶם אַחַד--עַל-אַחֶיךָ: אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי
וּבְקַשְׁתִּי. {פ}
כאן יעקב מקבל את יוסף בשלמות, מסביר מדוע נבחרה לאה להיות עמו במערת
המכפלה [בקברות המשפחה] ולא רחל, ומבטא את הכרתו בהיות יוסף בכור רחל, בתתו לו חלק
כפול בנחלה המובטחת, מבלי לפגוע במנהיגות של יהודה.
הפי אנד. והסכסוך נדחה מאות שנים עד לימי ירבעם-רחבעם, כאשר בחלק מתקופת
הביניים עברה ההנהגה ליהושע [בן שבט אפרים] כאשר מנהיג שבט יהודה [כלב בן יפונה] מקבל
מעמד של כבוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה