יום חמישי, 29 בדצמבר 2016

מקץ - ויגש

מקץ
קריאה ראשונה של הפרשה מעלה כמה תמיהות: יוסף שנמכר על ידי אחיו בהיותו בן שבע-עשרה, שרת בבית פוטיפר ואחר-כך בכלא. כך חלפו 13 שנים עד הגיעו להתייצב בפני פרעה, ואז באו שבע שנות שובע וכמה שני רעב. כלומר, בפגישה עם אחיו היה כבר כבן ארבעים. מעמדו השתנה ועתה הוא "משנה למלך" בגדולה באימפריות של אותם ימים. מדוע הנקמנות העזה הזו כלפי האחים? - פעמיים טפל עליהם אשמות שווא, למה היה לו כל כך חשוב לראות את בנימין? ובקטע האחרון - למה לפתע ההתפרצות, מדוע לא היה יכול להתאפק? ולמה הבכי?

נראה לי כי כאשר זיהה יוסף את אחיו – הפריע לו מיד חסרונו של בנימין.
שנאת האחים את יוסף מוסברת בתורה כנובעת משלוש סיבות:
*"דיבה"
*"קנאה" – כותנת הפסים
*"חלומות" – התנשאות.
אולם יוסף עצמו ייחס זאת לקנאה על היותו בן האשה האהובה [רחל], והחשש של האחים כי הוא יטול את הבכורה בזכות זאת. אגב, המאבק הזה אכן היה קיים גם בהמשך ההסטוריה – שאול ודוד, ירבעם ורחבעם – יהודה וישראל, ובחומש נכתב "אלה תולדות יעקב – יוסף"... כלומר יוסף נרשם כבכור.
לכן, כאשר ראה רק עשרה אחים, עלה בו החשש כי הם חיסלו את בנה השני של רחל – את בנימין, ולא נחה דעתו עד שביקש לראות אותו בפועל.
חיזוק לדעה זו אני מוצא בפירוש הרמב"ן לפרק מ'ב פסוק 9 המסביר את מניעי יוסף כתגמול - הוא שם את הגביע באמתחת בנימין כדי לבדוק אם קיימת שנאה של האחים לבני רחל – "גנב בן גנבת".
לכן הוא מצווה ל"אשר על ביתו" לשים את הגביע באמתחת בנימין. הוא אומר "הוא יהיה לי לעבד, ואתם עלו לשלום אל אביכם", ומצפה לראות מה תהיה תגובת האחים.
יהודה – המנהיג - מספר איך עמל לשכנע את אביהם לאפשר לו להביא את בנימין, וכדי לפדות את בנימין הוא מעלה 3 הצעות:
-         מוות, אשר הגביע בידו יומת
-         עבדות, כולנו נהיה עבדים
-         תחליף, אני אהיה לעבד תחתיו.
הערבות של יהודה: "אנכי אערבנו"
"ערב", תשלום במקום החייב
ו"תערב", להנעים ולפייס
"מעורבות" בדעת.
יוסף, שנוכח באחווה האמיתית המופגנת כלפי בנימין, הבין את טעותו בחשד השווא כלפי אחיו, ומכאן התרגשותו ובכיו ! התורה מבקשת ללמד אותנו לקח – עד כמה נוראה יכולה להיות חשדנות וקנאה בין אחים.
"אהבה ואחווה" יקרבו אותנו לגאולה שלמה, בקרוב בימינו, "ויהודה וישראל ישכון לבטח".

[נשים לב, לא 'ישכנו' אלא 'ישכון' עם אחד בלב אחד].

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה