התורה מאריכה בתיאור פעולותיו הכלכליות של יוסף, וכפי שאנו יודעים המקרא
אינו ספר הסטוריה אלא מורה-דרך המתווה לנו את דרך ההתנהגות. הבה נשים לבנו לפרטים
ונלמד מהם [לא ניכנס לשאר המקומות בהם התורה מתווה לנו את הדרך הכלכלית אלא נעסוק
רק בפרשתנו]:
"נד וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא כַּאֲשֶׁר אָמַר
יוֹסֵף; וַיְהִי רָעָב בְּכָל-הָאֲרָצוֹת וּבְכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם. נה וַתִּרְעַב כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל-פַּרְעֹה
לַלָּחֶם; וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל-מִצְרַיִם לְכוּ אֶל-יוֹסֵף, אֲשֶׁר-יֹאמַר
לָכֶם תַּעֲשׂוּ. נו וְהָרָעָב הָיָה עַל
כָּל-פְּנֵי הָאָרֶץ; וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת-כָּל-אֲשֶׁר בָּהֶם
וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם, וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. נז וְכָל-הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל-יוֹסֵף:
כִּי-חָזַק הָרָעָב בְּכָל-הָאָרֶץ [בראשית
מ'א 54-57]
נשים לב לפרטים: יוסף לא חילק לעם מנות קצובות [זוכרים את ימי
ה"צנע"?] אלא פתח את האסמים בבת-אחת. הוא ידע שהדבר הקשה ביותר בתקופת
רעב הוא הרגשת המחסור המביא את האנשים לצבור כאשר הם נוכחים שיש אספקה מובטחת. אין
צבירה ע"י בעלי היכולת ואין "שוק שחור". [מאמר של הרב דרוקמן מציין שעמד על כך בעל
"אור-החיים"].
בהמשך מתאר המקרא את דאגתו לבית אביו [בראשית מ"ו 12]: "יב וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף
אֶת-אָבִיו וְאֶת-אֶחָיו וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִיו--לֶחֶם לְפִי הַטָּף".
נשים לב ליושרו של יוסף ולתשומת לבו לפרטים. הוא לא נתן לכל אח במידה
שווה, אלא לפי מספר הילדים, ביודעו שהתצרוכת גדלה עם התרחבות המשפחה.
נראה צד נוסף, את מניעת השחיתות [בראשית מז 14]:
" יד וַיְלַקֵּט יוֹסֵף
אֶת-כָּל-הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן
בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר-הֵם שֹׁבְרִים; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-הַכֶּסֶף בֵּיתָה
פַרְעֹה."
המשטר הקפיטליסטי-חזירי הנוהג במערב כיום [כולל
ארצנו] נותן לאנשי מפתח [שרים, פקידים בכירים ו'יזמים'] את ההרגשה כי 'מגיע להם',
הם המביאים את הפיתוח והכסף ויכול להישאר חלק ממנו [ויותר] בכיסיהם. יוסף קודם כל
הביא את כל הכסף לבית פרעה.
ונקודה חשובה מכל. מביא המקרא את בקשת אנשי
מצרים [בראשית מ'ז 19]:
"יט לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם
אַדְמָתֵנוּ--קְנֵה-אֹתָנוּ וְאֶת-אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם; וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ
וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה, וְתֶן-זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת
וְהָאֲדָמָה לֹא... כ וַיִּקֶן יוֹסֵף
אֶת-כָּל-אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה, כִּי-מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ
כִּי-חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב; וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה. וְאֶת-הָעָם--הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים: מִקְצֵה
גְבוּל-מִצְרַיִם וְעַד-קָצֵהוּ
יוסף אינו קונה אותם לעבדים, למרות בקשתם.
הוא קונה רק את האדמות ואותם הוא הופך לאריסים המעבדים את האדמה שאינה שלהם, תמורת
חלק מן היבול.
יוסף גם יודע, כי משאלתו הסמויה של
איש הכפר היא ליהנות מרוות החיים של איש בעיר [כפי שהעירוני כמה לשלוות הנפש של
הכפרי], ומנצל זאת כדי לא לעורר מרירות.
כך יש להם תמריץ להגדלת התפוקה, ואין בהם
הרגשת מרירות של עבדים. וכדי להפחית את חשש המרי הוא אינו שם אדם לעבד את השדה
שהיה שלו, אלא מעביר אותו למחוז אחר.
לבטח יש עוד פרטים שלא עמדתי עליהם אך אקווה
שהכיוון ברור. ניתן לתורה ללמד אותנו, ונבין בכל קטע – למה נאמרו לנו הדברים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה