במדרש "לקח טוב" [פרשת וישלח] נאמר:
"אמר רבי יונתן : כל מי שרוצה לרצות מלך או שלטון
ואינו יודע דרכם וטכסיסיהם - יניח פרשה זו, של פגישת יעקב ועשו, לפניו - וילמד
הימנה טכסיסי פיוסים וריצויים".
אכן, המקרא מספר לנו על ההכנות הקפדניות והתכנון הרב של כל שלב
בהכנות לפגישת יעקב ועשו, כולל ניסוח ההצהרות הדיפלומטיות של שליחי יעקב לקראת כל
אפשרות. יעקב ידע שעימות זה יכול להוביל לשלום-בר-קיימא, אך גם למלחמה כוללנית - לכן
יש לשקול כל שלב בזהירות מרבית.
אמנם, הוא ידע גם כי הדרך להשגת שלום בטוח היא הפגנת מוכנות
למלחמה, אך הבין כי יש להבטיח מראש שהמו"מ לא יצא משליטה ולא תהיה הדרדרות
למלחמה שאיננו חפצים בה.
יש להיות זהירים ואדיבים במו"מ עם האויב - להיות מודעים לצורך
בויתורים כואבים אך לא להציגם מראש, כי אז מתחילים המגעים מעמדת חולשה המדרבנת את
התוקפן. ברור לנו כי התורה אינה ספר הסטוריה, ובתיאור המפורט הזה היא באה להעביר
לנו מסר אותו עלינו להפנים לדורות.
אמנם, חז"ל לא קיבלו את ההחלטות שעשה יעקב ללא הרהור
וערעור, למשל הביקורת שמותח 'מדרש רבה' [ע'ה יא]: "בשעה שקרא יעקב לעשיו –
'אדוני', אמר לו הקב"ה : אתה השפלת עצמך וקראת לעשיו אדוני שמונה פעמים [בראשית
לב 5,6,19,3 לג 8,13,14,15] אני מעמיד מבניו שמונה מלכים קודם לבניך"
[בראשית לו 31].
באותו ספר [מדרש רבה בראשית ע''ה 5] נשתמר לנו דו-שיח בין
יהודה הנשיא [בערך 200 לספירה] למזכירו רבי אפס:
רבי יהודה ביקש מרבי אפס לחבר בשבילו מכתב אל הקיסר אנטונינוס.
כאשר ראה רבי יהודה שמזכירו פתח את המכתב
בשורה "מיהודה הנשיא אל אדוננו המלך אנטונינוס", קרע רבי יהודה את המכתב
לגזרים וניסח: "מעבדך יהודה לאדוננו אנטונינוס". מחה על כך רבי אפס ושאל:
מדוע אתה מוחל על כבודך? ענה לו רבי: "הטוב אני מיעקב אבינו אשר אמר לעשו "כה
אמר עבדך יעקב?".
נחזור לפרטי מגעי השלום של אז: "וישלח יעקב מלאכים
לפניו אל עשו אחיו" והשליחים שבים אל יעקב ואומרים לו "באנו
אל אחיך, אל עשו, וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו". המקרא בסגנונו
המיוחד נותן לנו להבין את אשר ארע: יעקב שולח אל 'עשו אחיו' ואילו השליחים חוזרים
ואינם אומרים ראינו את עשו אחיך, אלא 'באנו אל אחיך אל עשו' [היפוך סדר המילים:
לא עשו אחיך אלא אחיך עשו]
כלומר, יעקב קיווה שאמנם הוא שולח אל עשו אשר הוא אחר הכל
אחיו, ויש תקווה לשלום, אך הם מבהירים לו: הוא אמנם אחיך, אך הוא בחר להישאר "עשו".
ואת כוונותיו חושפים 400 האיש שהביא עמו [זה היה גודל יחידה לוחמת בימי המקרא].
ואז אומר המקרא: "וירא יעקב מאוד וייצר לו". הפרשנים
כולם עומדים על כפל הביטוי "ויירא-וייצר".
חלקם מבאר כי ה'יראה' באה לציין פאניקה הנגרמת על ידי גורמים
חיצוניים, בעוד ה'היצרות' היא הרגשה פנימית של מצוקה.
אחרים אומרים כי הוא ירא בשל החשש שהוא עצמו ייהרג במלחמה,
והיה לו צר מחשש שייאלץ להרוג את אחיו.
פירוש אחר מתייחס לכך שהא-ל אמר לו "אל תירא"! ובכל זאת לא הצליח להתגבר על פחדיו, ועל כך היה
לו צר.
ועוד פירוש הראוי להביאו: "ויירא" - התייחס לחשש
יעקב לחייו, ואילו "וייצר", למה שעלול לקרות למשפחתו. ואכן מהמשך העלילה
נראה שבהחלט היה מקום לחששות אלה. [אפילו לפי שיטת המדרש
שמביא רש"י שהפירוש 'מלאכים ממש' , השלום הושג רק בפגישה הישירה]. ההסבר הפשטני הוא:
הא-ל הבטיח לו שלא יאונה לו רע, אך לא הובטח לו על נשותיו וילדיו.
אחד הפרשנים אומר: וירא – שלא יפגע הוא, ויצר – שלא יאלץ הוא
לפגוע באחיו.
ההסבר הנראה לי ביותר הוא – היפוך במובני המילים בין העברית
התנכ"ית לעברית המודרנית. פחד נשאר פחד, אך "ויתר" הוא מה שאנו כיום
מכנים חרדה – חשש מפני הבלתי נודע. בעוד פחד הוא בפני משהו מציאותי.
נמשיך בהקבלה לימינו אלה, תוך אזכור הדברים שחזר ואמר לנו ידידנו הדגול פרופסור משה
בר זצ"ל: "ההסטוריה מלמדת אותנו שאי אפשר ללמוד מן ההסטוריה" !
משא ומתן ים-תיכוני מצטיין
בשפע ביטויי אדיבות, אך בהחזקת הקלפים קרוב לחזה. לצערי עלי לומר כי לדעתי המנצחת הגדולה ב 'תהליך השלום' של
ימינו היא דוקא המנהיגות הפלשתינית אשר אנו משחקים לידיה בכל הזדמנות. החל מהצהרות
על "ויתורים כואבים" [שכל כך הרבה חזרנו עליה, עד שנראית לנו כמחויבת
המציאות], עד ויתור על ריבונות [הסכמי ג'נבה, אוסלו, חברון], ועד הענקת מתנה
חד-צדדית של יישובים יהודיים – ללא כל תמורה. כאשר יעקב הכין מתנות "מנחה היא
לאדוני לעשו', לא היה במתנות אלה כל ויתור. יעקב כלל לא התייחס לגורם הראשון לסכסוך
– ברכת "ויתן לך". הוא לא ויתר עליה והיא שלנו עד עולם. ונקווה לחזות
במהרה בימינו במימושה, ובא לציון גואל.
[ברור לי שגיסי האהוב יתנגד כל מאודו למה שהוא מכנה
"העברה לא נכונה למציאות ימינו", בעוד שתפיסת היסוד לי שגדולת
התנ"ך היא בהיותו מורה-דרך נצחי". אך חרף ניגודי השקפותינו, אני מבין
ואוהב אותך גיסי היקר].
נשים לב גם שעשו הוא שנסוג מארץ כנען אל הר שעיר,
ויעקב נשאר לבדו בארץ המובטחת.
כאשר הם נפגשים, מתאר הכתוב [בראשית לג 2-4]:
ב וַיָּשֶׂם אֶת-הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה;
וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת-רָחֵל וְאֶת-יוֹסֵף אַחֲרֹנִים. ג וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם; וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע
פְּעָמִים עַד-גִּשְׁתּוֹ עַד-אָחִיו. ד וַיָּרָץ עֵשָׂו
לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ;
וַיִּבְכּוּ.
מאד מתמיה. לכאורה יעקב אכן רימה את עשיו, לקח ממנו את הבכורה
ואת הברכה, ועשו לא מחל ויצא לקראתו עם גדוד שלם. והנה פתאום במפגש הם מתחבקים
מתנשקים ובוכים. מה קדם לסצנה זו - פסוק
לפני כן נאמר כי יעקב יצא לקראת עשיו
יחידי ואז השתחווה ארצה שבע פעמים. נוכל אולי להבין את עשו שראה בהשפלה עצמית זו
של יעקב חרטה מוחלטת. אך מה הניע את יעקב לאותן שבע השתחוויות ארצה ?
אולי נוכל למצוא פשר בדרך אותה מתווה רבנו הרמח"ל בספרו
"מסילת ישרים" [על סמך הברייתא של פנחס בן יאיר], אבל כבר הארכנו מספיק!
רק חידוד קטן אחד, בספר "שרי המאה" מספר הרב מימון [פישמן]
על אחד מגדולי המאה שעברה שהיה עניו מאד ולא הקפיד על כבודו. פנו אליו תלמידיו
ואמרו לו, נכתב בתלמוד "אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: תלמיד חכם צריך שיהא
בו אחד משמונה בשמינית של גאווה".
ענה להם אותו צדיק, הכוונה לפסוק השמיני [ח'] בפרשה השמינית של
התורה ["וישלח"] שם פותח יעקב במילים "קטונתי מכל החסדים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה