חומש ויקרא נפתח במשפט
"א וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר..."
אך מרבית החומש עוסק באיך יקרא האדם אל א-לוהיו. לאחר שבחומש הקודם
["שמות"] נקבע המקום בתוך המחנה לקריאה-תפילה זו, מובאת כאן הדרך הראויה
לעשות זאת.
קודם כל, מתי חש האדם צורך לגשת אל אהל-מועד [מקום ההתוועדות הוא הקרוי
גם המשכן]. בעת שמחת החגים בתפילת הודיה ובעת-מצוקה, כאשר חטא ועליו לבקש כפרה.
וכלל יסוד הושת עליו "וְלֹא-יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם..." [שמות כ'ג 15].
על האדם הבא לבקש להראות שהוא גם נותן את חלקו [באותה תקופה נמדד הונו של
האדם בכמות הבקר והצאן שלו] ובהקריבו מאשר עמל וצבר הוא זוכה להתקרב אל א-לוהיו.
כאשר הוא בא לחגוג עליו לתת עולת ראיה, וכאשר הוא בא לבקש כפרה על חטאו עליו לסמוך
ידיו על הקרבן בהביעו בכך את תודתו לקב"ה שבמקום דמו אשר היה אמור להישפך,
מקבל הא-ל את תמורתו.
היות וכולם למדו את הלקח ממות בני אהרן, על הסיכון הכרוך בטעות קטנה בעת
הגישה לקרבה אל הא-ל, ניתנו כאן מראש פרטי ודקדוקי ההקרבה, והוכשרו אנשי-שרת
בקיאים [הכהנים והלוויים] להנחות ולבצע בדרך הנכונה על פרטיה.
[ראה המבוא לחומש שמות]
שם נפוץ לחומש זה הוא "תורת כהנים" ונראה לי כי יש לי לכך הסבר:
לאחר שבחומש 'שמות' מסופר הרבה על תפקידם החשוב סמכויותיהם ולבושם של
הכהנים – עלול להיווצר הרושם כי המדובר באליטה מיוחדת מעל לרמת העם הפשוט. בא חומש
זה ומפרט את חובותיהם ואת המורא בה הם מצויים.
ראה פרשיות "אחרי-מות "תזריע" "מצורע" "קדושים"
"אמור" - שם ארחיב את ההסבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה