פסח - לטעמה של אכילת המצה

מי אכל חמץ ומי אכל מצה ביציאת מצרים

 

מאת הרב אברהם קוסמן

           אני שמח שהצלחתי להשיג את מחקרו המלומד של רבי ומורי,

הרב אברהם קוסמן, המצליח להביא דברים מהפכניים עם אוסף מקורות

המאלצים גם את הקורא השמרן ביותר לקבל את התזה.

אכן לכך התכוונתי בהעלותי את נושא "תורה היום".

 איך המעיין בן ימינו יכול וצריך להבין את המקראות.

יצחק

חג הפסח מתאפיין בשני ציווים עיקריים: עשה ולא תעשה, מצוות אכילת המצה, ואיסור אכילת חמץ והחזקתו – "בל יראה ובל ימצא".

     הטעם לציווים הללו הוא לכאורה פשוט וברור לכל ילד יהודי, כמובא בהגדה של פסח: "מצה זו שאנו אוכלים... על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ". כדברים הללו מפורש לכאורה בפסוקים הידועים: "וַיּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי-גרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם-צֵדָה לֹא-עָשׂוּ לָהֶם" (שמות יב, פס' לט)[1].

           אולם טעם זה אינו פשוט כלל ועיקר! המתבונן בפרטי הפסוקים מוצא לכאורה דברים שונים לגמרי בהקשר לטעם אכילת המצות:

א.         הרי מצוות אכילת מצה ניתנה לבני ישראל עוד לפני יציאתם הפתאומית ממצרים, כפי שמצווה ה' אל משה ואהרן: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ, וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (י"ב ח'), אם כן כיצד ניתן לומר כי אכילת המצה באה לציין את העובדה שלא הספיק בצקם להחמיץ?

ב.         הרי בתורה (דברים פ' ראה טז, ג) נאמר במפורש: " לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי.. " – משמע שסיבת אכילת המצה היא זכר לשעבוד במצרים[2]. דהיינו לחץ העבודה של הנוגשים המצריים בזמן  השעבוד, לא נתן שהות מספקת להחמיץ את עיסותיהם, ואילצם לאפות במהירות את "לחם העוני" – המצה. כך מובא גם בהגדה של פסח: "הא לחמא עניא, די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים". דהיינו המצה היא לחם העבדים[3] – לחם העוני, של אבותינו כבר בהיותם עבדים במצרים.

    טעם אכילת המצה איננו שייך רק לתחום המחשבתי, יש לו לכאורה גם השלכה הלכתית חשובה.

 במשנה (שם) נאמר:

 " רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר. פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. מַצָּה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם. מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם."

    חידושו של רבן גמליאל הוא שיש חובה לא רק לאכול את שלושת הדברים הללו, אלא יש אף לדעת מהי סיבת אכילתם. פסח על שום וכו', וכן הלאה (עי' בפירושי הראשונים למשנה ולהגש"פ שם).

 טעם אכילת קורבן הפסח והמרור הוא ברור, אך טעם אכילת המצה נתון לכאורה במבוכה גדולה.

בשאלות החשובות הללו התחבטו כבר גדולי הראשונים ורבים מהוגי המחשבה, וכל אחד פירש לפי דרכו. כמדומה שחילוקי הדעות והשיטות בשאלות אלו יצרו מבוכה גדולה, מבלי טעם ברור בנושא זה.

"וגם צידה לא עשו להם" האומנם?

המתבונן בפסוקים יוכח שאף הטעם המובא בפסוק לאכילת המצה "כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשֹוּ לָהֶם" נתון בקשיים רבים:

 א. מדוע באמת לא הכינו בני ישראל צידה לדרך, הרי ידעו כי עתידים הם לצאת ממצרים מיד לאחר אכילת קרבן הפסח, כפי שמוכח בעליל מצורת אכילתו של הקרבן: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ, מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם, וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לה'". בניגוד למקובל  בעולם שהמסב לסעודה מתיר את חגורו[4], כדי לאכול בנחת ויישוב הדעת. כאן לעומת זאת, נדרשו בני ישראל לאכול כאשר מותניהם חגורים ומקלותיהם בידם. ראיה מובהקת לכך ששעת היציאה ממצרים ממשמשת ובאה. גם האיסור להותיר מבשר הפסח עד הבוקר מעיד על הכוונה לצאת ממצרים לאלתר. על מועד הבאתו של קרבן הפסח קיבלו בני ישראל התרעה של כמה ימים מראש כפי שנאמר: "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת, שֶׂה לַבָּיִת". מדוע אפוא לא ניצלו בני ישראל את הזמן שעמד לרשותם כדי להכין לעצמם מזון לדרך?

ב השאלה הקודמת מתעצמת שבעתיים כאשר אנו נוכחים לראות כי בתחומים אחרים כן נערכו בני ישראל לבאות והצטיידו בכל הנחוץ להם, לצורך שהיה ממושכת במדבר. מצינו כי בני ישראל שאלו כלים מעם שכניהם המצריים, הביאו איתם כלי נשק[5] , לקחו איתם תופים [6]  והצטיידו בכל יתר הפריטים הדרושים להם כפי שכותב רש"י[7]: "וחמושים עלו בני ישראל -  ...כאדם שעובר ממקום למקום ובדעתו לקנות שם מה שיצטרך, אבל כשהוא פורש למדבר צריך לזמן לו כל הצורך". העולה מכך שבני ישראל ידעו שהם עומדים לצאת למדבר שממה, שם לא יוכלו לקנות את הדרוש להם, ועל כן הצטיידו בהתאם. מדוע אפוא לא הכינו גם מזון לדרך?

ג.   עובדה היא שעד ט"ו באייר, היינו חודש ימים לאחר היציאה ממצרים, עדיין אכלו בני ישראל מהבצק שהביאו איתם ממצרים,  ורק אז החלו להתלונן על חוסר המזון. רש"י מציין שבני ישראל הוציאו איתם ממצרים מזון כדי אכילת ששים ואחת סעודות[8]. לאור זאת, כיצד יש להבין את דברי הכתוב "וגם צידה לא עשו להם"?

ד.  אילו נועדו המצות לציין את החיפזון של יציאת מצרים מן הראוי היה לאכול את המצה לפנות בוקר, בשעה שיציאת מצרים אירעה בפועל, ולא בתחילת הלילה כשבני ישראל עדיין ישבו במצרים ואכלו את הפסח[9] ?

האם אכן יכלו להחמיץ את בצקם?

פשט המקראות מראה לכאורה שאילו רצו בני ישראל להחמיץ את בצקם היו מותרים בכך, הדבר היחיד שמנע מהם מלעשות כך, היה רק הגירוש המהיר ממצרים שלא איפשר להם להשתהות ולהתמהמה, עד שיגיעו עיסותיהם להחמצה ולתפיחה ראויה של לחם חמץ, האם אכן כך הדברים?

    דבר זה לכאורה אינו אפשרי, שהרי כבר בליל פסח הראשון – "פסח מצרים" נאסרו בני ישראל באכילת חמץ , יוצא אפוא שבכל מקרה היו חייבים לאכול מצה?

     גדולי המפרשים כבר התחבטו בשאלות אלו והציעו להם תשובות שונות, כל אחד לפי דרכו. הסברי המפרשים תלויים במידה רבה בדעות השונות שקיימות ביחס לתחולת איסור החמץ ומצוות אכילת מצה ב"פסח מצרים". דעות רבות נאמרו בעניין זה – החל מדעה הסוברת שאין כל הבדל בין "פסח מצרים" ל"פסח דורות", וגם יוצאי מצרים נאסרו בחמץ והתחייבו באכילת מצה למשך שבעה ימים, וכלה בדעה האומרת, שליוצאי מצרים כלל לא היה איסור חמץ, וגם מה שהצטוו על אכילת מצה היה רק בהקשר לאכילת קרבן פסח – בליל "פסח מצרים", ולא כמצווה בפני עצמה. 

סוגיה זו ארוכה ומפותלת, וכאן נגיש רק את תמצית הדברים:

       במשנה במס' פסחים (צו, א) מובאים ההבדלים שבין "פסח מצרים לפסח דורות", בהמשך הגמרא מובאת דעתו של ר' יוסי הגלילי בברייתא, שבפסח מצרים נהג איסור חמץ לילה ויום בלבד, ולא שבעה ימים כפסח המצווה לדורות. לעומת זאת בתוספתא (פסחים פ"ח, כא) מובאת דעת חכמים, שאף בפסח מצרים נהג איסור החמץ כל שבעת הימים.

מפרשי הפשט הלכו כל אחד בדרכו בהבנתו את פסוקי התורה.

ר' אברהם אבן עזרא (בפי' הארוך לשמות יב, טו) מסביר שבפסח מצרים הצטוו בני ישראל לאכול מצות רק כחלק מקרבן הפסח. רק לאחר ש"בצקם לא החמיץ" עקב מהירות הגאולה, הוכרחו לאכול מצות שבעה ימים עד טביעת המצרים בים סוף.  מסיבה זו נצטוו בני ישראל לדורות, לאכול מצה כל שבעת ימי החג כדי לזכור את שאירע להם  בעת יציאתם ממצרים. לשיטתו היו מותרים באכילת חמץ אפי' ביום הראשון, ואילו המצרים הניחו להם, אכן היו מחמיצים את המצות, אך בפועל "לא הספיק בצקם להחמיץ", ומפני כך הוצרכו לאכול במשך שבעה ימים מצות, ולזכר אירוע זה יש "חיוב" לאכול מצות כל שבעה ימים (ועי' שיטת הגר"א במעשה רב, ומה שכבר העירו בכך).

לדעת רבי ישעיה מטראני (הרי"ד, באורו להגש"פ) בפסח מצרים נאסרו אומנם בני ישראל באכילת חמץ, אך האיסור התייחס ללילה הראשון בלבד. לפי זה יש מקום לפרש כי אלמלי החיפזון שבו יצאו ממצרים רשאים היו בני ישראל להמתין עד שיחמיץ בצקם ולאכול את החמץ למחרת היום. זו אכן הייתה כוונתם המקורית. אומנם הגירוש החפוז ממצרים כפה עליהם לאכול מצה ולהימנע מאכילת חמץ. לשיטתו הציווי ב"פסח מצרים" לאכול מצות היה על שם העתיד. בני ישראל אכן לא ידעו שכך עומד להתרחש, שלא יספיק בצקם להחמיץ, לאחר שגורשו ממצרים, אכן הוברר הדבר שזהו טעם האכילה שנצטוו אף בליל פסח מצרים.

הרמב"ן (שמות יב, לט) מפרש את הפסוקים כשיטת ר"י הגלילי (עי' לעיל), לשיטתו אכן היו אסורים בחמץ, וכלל לא הורשו לאפות לחם חמץ. בכוונתם הייתה להכין מצות, מפני הציווי שנא' "שאור לא ימצא" וכו', שלדעתו אינו רק לדורות אלא גם לפסח מצרים, אלא שכאן קרה דבר בלתי צפוי. המצרים גרשו את עם ישראל, ולא איפשרו להם להכין אפי' מצות, הבצק שהיה מיועד לאפיית מצות נשאר צרור בשמלותם על שכמם, והוצרכו לאפותו מהר טרם יחמץ רק בדרך או "בסוכות" כשחנו שם לשעה קלה.

רבים כבר הקשו על פירשו הרמב"ן שהוא דחוק ביותר, ולכאו' רחוק מפשט הפסוקים, המורים שאכן בכוונתם היה להחמיץ את העיסות עוד במצרים, ורק מפני הגירוש (ולא מפני הציווי) לא החמיצו, גם נוסח ההגדה אינו מתאים לשיטתו, וכבר העירו שייתכן שגירסתו הייתה שונה משלנו.

ר' יוסף קמחי (אבי הרד"ק, מובא בפי' אבודרהם להגש"פ) מפרש בדומה למובא לעיל, שאכן טעם המצה העיקרי הוא משום שלא הספיק בצקם להחמיץ, ומה שאכלו כבר בפסח מצרים מצות, ניתן למשה בנבואה על שם העתיד, שידע הקב"ה את הצפוי להתרחש, שהמצרים לא יאפשרו להם להחמיץ את עיסותיהם.

הר"ן (מסכת פסחים כה, ב בדפי הרי"ף) הולך בשיטה מקורית ומיוחדת. לשיטתו אכן פסח מצרים נהג רק יום ולילה כדוגמת פסח שני. ואם תשאל כיצד התכוננו לאפות חמץ, התשובה על כך שנצטוו רק על איסור אכילה, אך לא על איסור בל יראה ובל ימצא. "ולפיכך אילו יכלו להתמהמה היו מחמיצים עיסותיהם לצורך (אכילת) מחר... אבל מתוך שלא היה להם פנאי – אפוהו מצה".

האברבנאל (באורו לשמות יב) דוחה בחריפות את שיטתו המחודשת של הר"ן, שאין היא מתאימה לפשט הפסוקים. ממשמעות דבריו ניתן להבין שפשט המקראות שבכוונתם היה לאפות ולאכול מיד, ולא לצורך מחר או לערב, "לחם חם כיום הלקחו". מלבד זאת הוא מציין שאין דברי הר"ן מתרצים את דברי רבן גמליאל שסיבת המצה שלא הספיק בצקם להחמיץ, שהרי כבר קודם נצטוו, ועי"ש באריכות דבריו. לשיטת האברבנאל אכן במצרים נצטוו הן על איסור חמץ והן על אכילת מצה, ואכן לא יכל בצקם להחמיץ כתוצאה מהאיסור, אך אפי' מצות לא הספיקו להכין, והקב"ה סובב את האירועים שלא יספיקו לאפות את המצות במצרים, כדי שיווכחו לראות את המהירות והחיפזון שיצאו ממצרים. וכשהגיעו לסוכות בדקו וראו שהעיסות המתנענעות צרורות ולא החמיצו, ואכן עמדו בציווי ה' (עי' רמב"ן לעיל). לפי דבריו כוונת רבן גמליאל לטעם המצווה שכבר נצטוו עוד קודם לכן.

 לעומת השיטות הללו נצמד הרשב"ץ לפשט הכתובים מהם עולה כי איסור החמץ מתייחס אך ורק לפסח דורות. לפי זה בפסח מצרים רשאים היו בני ישראל לאכול חמץ אפילו בלילה הראשון. כמו כן בפסח מצרים אכילת מצה לא הייתה מצווה נפרדת אלא חלק ממצוות אכילת קרבן פסח שעליו נאמר: "על מצות ומרורים יאכלוהו". רק אחרי שנבצר מבני ישראל לאכול חמץ בלילה הראשון עקב גירושם המהיר ממצרים, התחדש איסור חמץ בפסח ונקבעה מצווה דאורייתא נפרדת של אכילת מצה בלילה הראשון.

    מלבד המבוכה הגדולה כתוצאה ממחלוקת הראשונים, עומדות לפנינו שאר הקושיות שהוצגו לעיל, בספר דברים נאמר שהמצה היא "לחם עוני". מדוע לא הכינו צידה לדרך, הרי כבר ידעו על תוכנית היציאה ממצרים כבר מי' ניסן, וכן הכיצד קרה שדברים שונים כן הכינו: כלי נשק תופים ועוד, ורק מזון בסיסי כלחם לא הכינו (עי' לעיל).

המתבוללים וחפצי העבדות

בדברים הבאים יש ברצוננו להציע דרך שונה בישוב הקושיות, דרך  השופכת אור חדש על המהלכים הפנימיים בתוככי עם ישראל שקדמו לגאולת מצרים. דרך זו צופנת בחובה גם מסר אקטואלי שלא נס ליחו אף בימינו אנו. דרך זו מבוססת על דיוק במסתרי הפסוקים, שיסודה כבר מובא אצל גדולי הפרשנים.

   קריאה שטחית של פסוקי התורה, עלולה להטעות וליצור מצג שווא, כאילו כאשר הגיע משה רבנו לעם ישראל המשועבד במצרים, שמחו כולם לקראתו, ועמדו מייחלים ומצפים אל הרגע הנכסף בו ישתחררו מעול השעבוד, ויזכו לקבל על עצמם עול מצוות, אך לצערנו לא כך הם פני הדברים.

תחילה עלינו לסקור את מצבו הרוחני  של עם ישראל ערב יציאת מצרים. כידוע לנו ממקורות רבים בחז"ל חלקו הגדול של עם ישראל כלל לא היה ראוי להיגאל והוא אכן נשאר במצרים.

במדרש רבה (יד, ג)  מסופר על כך שהיו "פושעים בישראל שהיה להן פטרונין מן המצריים, והיה להן שם עושר וכבוד, ולא היו רוצים לצאת. אמר הקב"ה: אם אביא עליהן מכה בפרהסיא וימותו יאמרו המצריים - כשם שעבר עלינו, כך עבר עליהן!  לפיכך הביא על המצריים את החשך ג' ימים כדי שיהיו קוברין מתיהם ולא יהיו רואין אותן שונאיהם, והיו משבחין להקב"ה על כך".

 מדרש נוסף מספר על שיתוף פעולה בין מצרים לבין מלשינים מתוככי בני ישראל שפעלו נגד אחיהם המעונים: "[ולמה הביא עליהם] מכת חשך – מפני בני בליעל שהיו מישראל והיו מגלין מסתורין של ישראל למצרים" (מדרש חדש שמות י, כא).

     במדרש מובאים נתונים מדהימים על היקף האבדות שספג עם ישראל כתוצאה מרצון זה להתבולל ולהיטמע בין המצרים.  "וחמושים עלו בני ישראל" - אחד מחמשה [עלה ממצרים], ויש אומרים אחד מחמישים,  ויש אומרים אחד מחמש מאות עלו" (מכילתא בא פ' יב). כל היתר מתו לכאורה במגפת ימי החושך ונטמנו לצמיתות באדמת מצרים.

    אולם מדברי הפסוקים (עי' להלן) עולה כי בנוסף לאלו שלא היו ראויים להיגאל כלל, הייתה קבוצה שהיו ראויים להיגאל אך לא רצו להיגאל. אלו הם המתבוללים שהיוו חלק נכבד מהערב רב (עי' במסגרת "חידת הערב רב התנכי"). מי נכחד ומי נגאל למרות רשעתו - איננו יודעים, דברים אלו ידועים רק לבורא ית'. כפי שניווכח להלן, הללו יצאו ממצרים בעל כורחם, וסופם שהיו לאלמנט מרדני ומתסיס שגרם צרות רבות במחנה בני ישראל כל ימי שהותם במדבר.

     לקבוצה זו מתייחס הנביא יחזקאל יחזקאל (פרק כ' פסוק ז' ואילך) באומרו:

 "בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת: וָאֹמַר אֲלֵהֶם - אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי, אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ, וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ, וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי, לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

העולה מהפסוקים הללו שרבים בעם ישראל בשהותם במצרים עבדו עבודה זרה, והתבוללו כמעט לחלוטין. הם הוזהרו ע"י נביאים שלא להיטמא בגילולי מצרים, אך הם לא חפצו בכך. תרבות מצרים ומעמדם העבדותי היה להם נוח ונעים, יותר מלקבל חירות ולתור אל ארץ לא נודעת מבחינתם. סיר הבשר המצרי קסם להם יותר מכל הציוויים הרוחניים שלא היו מקובלים בתרבות המצרית.  עפ"י דברי חז"ל נשארה להם רק זהות יהודית קלושה ביותר שלא שינו את שמם ולבושם ועוד[10].

 בדברי פרשנים רבים (כגון:צרור המור, פי' הש"ך לתורה, חתם סופר, כלי יקר, ועוד) מצויה פרשנות לפרשיות שונות המבוססת על שתי קבוצות שהיו בעם ישראל- הנאמנים והמתבוללים. קבוצת הנאמנים ששמרו את עצמם מעבודה זרה ומגלולי מצרים קרויה בפסוקים "בני ישראל", ואילו המתבוללים והגויים שנספחו קרויים "העם" [11].

     על יסוד הדברים הללו ניתן להרחיב ולומר שחילופי הלשון בין הביטויים "העם" לבין "בני ישראל", המצווים לכל אורך פרשיות יציאת מצרים ונדודי ישראל במדבר, מעידים על התייחסות נפרדת לבני ישראל ולקבוצת המתבוללים והגרים שנצטרפו אליהם.

     תובנה זו מעניקה בידינו מפתח רב עוצמה לפענוח כמה מפרשיות החטא המפורסמות של בני ישראל במדבר. נבחן למשל את פרשת חטא בעל פעור לאור ההבדלים שבין "העם" ל"בני ישראל"[12].

 "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב" – בני ישראל יושבים בשיטים, והעם, הערב רב,  נפתה אחרי בנות מואב ומתחיל לחטוא. "וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן".

 הערב רב הוא זה שפורץ גדר בתחילה ונידבק לעבודה זרה, אולם דבר זה מחולל סחף מוסרי שלילי  המשפיע אף על בני ישראל המתוקנים כפי שממשיך הפסוק הבא:

"וַיִּצָּמֶד  יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' ביִשְׂרָאֵל". וכיצד מתקנים את החטא?  "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ, וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל".

הריגתם והוקעתם של ראשי העם שיזמו את מעשה החטא יביא להשבת חרון אף ה' מבני ישראל.

     הבנת השימושים המתחלפים בין "עם" ו"בני ישראל" מאירה באור חדש גם את עניין חטא העגל ופרשיות רבות בתורה. דומה אפוא כי בידינו כלל קבוע המאפשר לנו להבדיל בין בני ישראל לבין פועלם השלילי של הערב רב.

המשוחררים לעומת המגורשים ממצרים

נשוב לעיין בפרשת יציאת מצרים ונבחן אותה לאור הכלל הלשוני שמצאנו. בחינה זו תחשוף בפנינו רובד נוסף של פעילות שהתנהלה מאחורי הקלעים באותו "ליל שימורים", רובד שעד כה היה נסתר מעינינו.

     כפי שכבר הובא לעיל, אין ספק ש"בני ישראל" ידעו כי קרב ובא יום צאתם ממצרים, והם אכן נערכו לכך בהתאם. בני ישראל הם אלו ששאלו כלים מהמצרים עוד לפני ליל פסח מצרים, הם גם משכו לעצמם שה, אפו מצות כמצוות ה', ואכלו את קרבן הפסח כשהם חגורי מתנים וערוכים ליציאה מיידית. אולם הייתה קבוצה נוספת שלא נקטה בהכנות מעשיות ליציאה מפני שלא הייתה להם כל כוונה לצאת. אלו הם ה"ערב רב -"העם".

     הדבר מדויק באופן מופלא בפסוקים: כשמשה מצווה על פסח מצרים, כלל השומעים, דהיינו עם ישראל כולו, משתחווים ומודים (פסוק כ"ז). אך הפסוק הבא אחריו מדגיש כי למעשה מי שבצע את ההוראות בפועל היו רק בני ישראל, ואילו העם כלל לא התעניין בכך - "וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה וְאַהֲרן כֵּן עָשׂוּ" 

    מלכתחילה לא היה ל"עם" כל תוכנית להצטרף לבני ישראל בצאתם אל המדבר המאיים. נוח היה להם להישאר על סיר הבשר המצרי. אלא שבאותו הלילה הגורלי, ליל היציאה ממצרים, חל שינוי בלתי צפוי בתוכניותיהם.

     "וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת. ויִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם... וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים".

 פרעה עצמו משחרר אך ורק את משה ואהרון ואת אותם "בני ישראל" הנשמעים לציווי ה'. לפי מחשבתו אלו אמורים לצאת לדרך שלושה ימים בלבד. אך העם המצרי המבועת דורש בכל תוקף שלא יישאר אף בן ישראל על אדמת מצרים, וכופה גם על הערב רב לצאת מהארץ "...כי אמרו כולנו מתים". המצרים חוששים מאד מאלוקי היהודים שגבר על אלילי מצרים במכות כואבות ומוחצות. וכך באופן מפתיע ובלתי צפוי מתברר ל"עם" כי גם הם אנוסים לעזוב את מצרים, אם לא מרצונם החופשי אזי על פי דרישה מצרית נחרצת. כמובן שלפי מחשבתם רק למסע רוחני זמני במרחק של שלושה ימים.

"וּבְנֵי- יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר משֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת: . וַה' נָתַן אֶת-חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת-מִצְרָיִם". בני ישראל עשו כדבר משה עוד קודם לכן, וכבר אז שאלו ממצרים כלים יקרים. לעומתם העם עשה זאת רק ברגע האחרון סמוך ליציאה. ייתכן אף שהמצרים נתנו יותר כלי כסף וזהב ל"עם" – המתבוללים, "וַיְנַצְּלוּ אֶת-מִצְרָיִם", משום שבטחו בהם שיחזרו למצרים, שהרי אנשים הללו חפצו במעמדם וב"עבדותם" המרוממת בעיניהם. (עי' במדרשים שלערב רב בעשיית העגל היה יותר זהב מלבני ישראל).

     "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם". הערב רב נאלצים לשאת את בצקם על שכמם, מכיוון שבניגוד ל"בני ישראל" שאפו את המצות זה מכבר כדי לקיים את מצוות ה', הם לא נערכו כלל לרגע הזה.

     את ההבדל המהותי שבין בני ישראל לבין הערב רב מדגישים הפסוקים עצמם. "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף. וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד. וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם". הערב רב הם אלו שאפו את הבצק - מצות (פסוק ל"ט) שלא הספיק להחמיץ, כי גורשו בכפיה על ידי המצרים ולכן "גם צידה לא עשו להם". הפסוקים גם מדגישים כי מספרם של בני ישראל בלבד הגיע לשש מאות אלף, לעומת זאת הערב רב לא נמנו במספר זה.

     לפי הסבר זה יוצא אפוא שדברי הכתוב אודות הגירוש ממצרים והבצק שלא הספיק להחמיץ מתייחסים אך ורק לאנשי הערב רב שלא התכוננו ליציאה, ולא הכינו צידה משום שלא היו מעוניינים כלל לצאת משעבוד מצרים. בני ישראל יצאו ממצרים ואילו הערב רב גורשו ממצרים.

     לאור הדברים הללו מתברר כי הטעמים השונים שנאמרו בעניין אכילת מצה מתייחסים לקבוצות שונות בתוך מחנה בני ישראל. בני ישראל עצמם אכלו בליל פסח מצות משום שכך ציווה ה', זכר להיותם עבדים שאכלו "לחם עוני". ואילו הערב רב אכלו אף הם מצות, אך סיבת הדבר משום שגורשו ובצקם לא הספיק להחמיץ, ולא היה להם שום דבר אחר לאכול! 

     חילוקי טעמים אלו בסיבת אכילת המצה, נתונים כבר לכאורה במחלוקת תנאים קדומה. בנוסח המשנה (פסחים פרק י' משנה ה') שבידינו[13] נאמר: "רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור ...מצה על שום שנגאלו אבותינו במצרים". לעומת זאת בנוסח ההגדה של פסח (המבוסס כנראה על דברי המכילתא[14] פרשת בא, יד) נאמר:

 "מַצָּה זוּ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים עַל שׁוּם מָה. עַל שׁוּם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹּת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשֹוּ לָהֶם".

מאבק על שפת ים סוף

     אם נדייק בפסוקים ניווכח כי חילוקי הדעות והשאיפות  בין "העם" לבין "בני ישראל" המשיך ללוות את מחנה ישראל גם  לאחר שיצאו מגבולות מצרים ואף השפיע על המסלול בו צעדו בני ישראל.  "ויהי בשלח פרעה את העם" – היינו, כאשר פרעה הסכים לבסוף בלחץ העם המצרי, לשלח את הערב רב, "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלישתים, פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה", הערב רב הלהוט תמיד למצוא סיבות לשוב לסיר הבשר המצרי ינצל כל הזדמנות כדי לשוב לעבדותו, ולכן - "ויסב אלקים את העם". אבל על בני ישראל הנאמנים אין לחשוב כך, שהרי "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", הם הכינו את עצמם למלחמה נגד פרעה ויצאו ביד רמה (עי' חתם סופר פ' בשלח).

     המתח שבין "בני ישראל" ובין "העם" התפרץ במלואו עוזו ביום הרביעי ליציאת מצרים כאשר הערב רב נוכח לראות כי בניגוד למה שסברו בתחילה אין בכוונת משה ובני ישראל לשוב למצרים כעבור שלושה ימים כפי שהסכים פרעה, אלא יש בדעתם לצאת לחירות עולם. אפשר שאותם ערב רב הם למעשה ה"אקטורין" עליהם מסופר שהצטרפו למחנה בני ישראל וביקשו להשיב אותם למצרים בחלוף שלושה ימים[15]. 

    כפי שמובא במדרש: "... באחד בשבת, שהוא [יום] רביעי לנסיעתן, התחילו ישראל מתקנין כליהם ומציעין בהמתם לצאת [כלומר, להמשיך את יציאתם ממצרים]. אמרו להם האקטורין: הגיעה פרותזימיה [פקודת המלך ליום מועד החזרה] שלכם לחזור למצרים, שנאמר (שמות ח) "דרך שלשת ימים"! אמרו להם ישראל: כשיצאנו מרשות פרעה יצאנו, שנאמר (במדבר ל"ג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה" [היינו שאיננו מחויבים עוד לדברים שסוכמו בהיותינו עבדים]. אמרו להם האקטורין: רוצין ולא רוצין סופכם לקיים דברי מלכות! עמדו עליהם ישראל הכו מהם הרגו מהם פצעו מהם. הלכו והגידו לפרעה".

      החתם סופר[16] עומד על ההבדל שבין "עם" ל"בני ישראל" ומסביר על פי זה את השתלשלות העניינים שקדמו לנס קריעת ים סוף. שהרי הדבר תמוה – זה עתה התחנן  פרעה ממשה שיוציא את העם ממצרים, וכבר הוא רודף אחריהם על מנת להשיבם? אולם אם נדייק בפסוקים נבחין כי גם כאן היה לערב רב חלק מרכזי בשיקולים של פרעה. 

      וכך הוא כותב: "והנה פרעה ראה עשר המכות, והתחנן ממשה שיצא הוא ובני ישראל, ובאמת לא עלה בדעתו להחזיר את בני ישראל כי שמח מצרים בצאתם. רק עבדיו המצרים,[שהיו חלק] מהערב רב, אשר היו רבים מאוד, עליהם חרה לפרעה שברחו ולא שבו כי חשב שהם יבואו חזרה. וזהו "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם, ויהפך לבב פרעה אל העם, ויאמר מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדינו".  כי שילוח עם ישראל מעבדותו העניק דוגמא לכל יתר המשועבדים במצרים, וזה גרם שגם הערב רב ירצה להיות בן חורין.

מי אכל חמץ ומי אכל מצה ביציאת מצרים

  לאור המהלכים שהובאו לעיל ניתן להגיע למסקנות מפליאות ביותר. בעם ישראל היו קיימים שתי קבוצות הנאמנים והמתבוללים. הנאמנים לה' ולדברי נביאיו (עוד קודם מתן תורה) אכן נשמרו מעבודה זרה ומנישואי תערובת, ובכל עת הם ציפו ליום פקודה בו יזכו להיות בני חורין ולשוב לא"י ארץ אבותם. כאשר הגיע משה הם קיימו את דבריו בעריכת ליל סדר של פסח מצרים. הם גם הכינו צידה לדרך שכללה עפ"י פשט הפסוקים חמץ גמור, שהרי לא נאסרו בכך כלל לפי פשט הפסוקים (עי' לעיל בשיטת ראב"ע והרשב"ץ שכתבו כך במפורש), ומסתבר שבשעת יציאת מצרים הם אכן אכלו חמץ.

לעומתם קבוצת המתבוללים והגויים שנספחו, כלל לא חפצה לצאת ממצרים. נוח היה להם להישאר משועבדים במצרים וליהנות ממעמדם ואורח חייהם המצרי. המצרים שחששו למכת מות מוחצת כדוגמת מכת בכורות "כי אמרו כולנו מתים", גרשו בכפיה את המתבוללים, בחושבם שמשה ואהרון לוקחים את העם למסע רוחני של שלושה ימים בלבד, בהם הם יפייסו את אלוקי היהודים על הרעה שפגעה במצרים. המתבוללים כלל לא הכינו צידה, הם מיהרו ונחפזו ובצקם לא הספיק להחמיץ. הם אכן אכלו מצות – אך אכלו זאת בעל כורחם, שהרי כלל לא ידעו, שהמסע הרוחני לשלושה ימים הוא מסע נצחי לקבלת תורה ולשחרור מוחלט משעבוד מצרים ותרבותה המסואבת.

היהודים המתבוללים הללו, שההשגחה העליונה דאגה להשאירם בעם ישראל, גם הם "אבותינו" - "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" (עי' הגש"פ) בהם חל תהליך של בירור ארוך, הראויים נצטרפו והתלבנו, ושאינם ראויים נפלטו ונכחדו.

לאור הדברים הללו לא נותר לנו אלא להבין מדוע בעל ההגדה ,בהסבירו את טעם אכילת מצה בליל הפסח, בחר להדגיש דווקא את הפסוק שעוסק בערב רב  ובגירוש שנכפה עליהם?

       אולי כדי להזכיר לנו כי הניסיון להימלט מהגורל היהודי לא יצליח. אולי כדי לגלות את אוזנו של הרשע, המסב אף הוא סביב שולחן הסדר בליל החירות של עם ישראל, שניסיונו להוציא את עצמו מהכלל נדון מראש לכישלון.  עובדה, גם בליל הסדר הראשון בהיסטוריה אפילו הערב רב, אלו השקועים עמוק בתוך התרבות המצרית, מצאו את עצמם לפתע לועסים מצה לצד אחיהם שומרי מצוות ה'.

     אפשר שזהו המסר הפנימי הגלום כאן בפסוק. בסופו של דבר כולנו אוכלים מצות - אם משום שזהו רצון ה' ואם משום ש"המצרי" אינו מותיר בידנו ברירה. רגע לפני חצות, בעומדו על שפת היאור בצילם החשוך של  הפירמידות, גילה היהודי הנידח ביותר כי הקריאה "שלח את עמי ויעבדוני!" מכוונת גם אליו.

מפתח רב עוצמה בפענוח פסוקי התורה

שמות פרק יב

כא וַיִּקְרָא משֶׁה לְכָל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח...כז וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ: כח וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה וְאַהֲרן כֵּן עָשׂוּ: כט וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכר פַּרְעה הַיּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכל בְּכוֹר בְּהֵמָה: ל וַיָּקָם פַּרְעה לַיְלָה הוּא וְכָל-עֲבָדָיו וְכָל-מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדלָה בְּמִצְרָיִם כִּי-אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת: לא וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרן לַיְלָה וַיּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם-אַתֶּם גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-ה' כְּדַבֶּרְכֶם: לב גַּם-צאנְכֶם גַּם-בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם- אתִי: לג וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל-הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן-הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים: לד וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת-בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרתָם צְרֻרת בְּשִׂמְלֹתָם עַל-שִׁכְמָם: לה וּבְנֵי- יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר משֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת: לו וַה' נָתַן אֶת-חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת-מִצְרָיִם: לז וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכּתָה כְּשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף: לח וְגַם-עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאד: לט וַיּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי-גרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם-צֵדָה לֹא-עָשׂוּ לָהֶם.

חידת הערב רב התנכ"י

כפי שהובא בגוף המאמר מודגש בפסוקים שבני ישראל היו שש מאות אלף, ואילו ה"ערב רב" לא נמנה מספרם[17] , אך הם היו חטיבה נפרדת.

הביטוי ערב רב המצוי בפרשתנו הוא ביטוי יחידאי, ומפני כך פתרונו אינו פשוט (במסגרת זו איננו חפצים לדון במושג "ערב רב" הנידון בספרות הסוד והמחשבה, דיון בנושא מורכב זה דורש מקום לעצמו, שלא במסגרת זו).

בדברי חז"ל מצאנו (מכילתא דרשב"י ומדרש הגדול כאן) שהערב רב הם גרים ועבדים שהצטרפו לעם ישראל. בדומה לכך כתב רש"י כאן שהם תערובת של אומות שנתגיירו. דברים דומים נמצאים במדרשים על מגילת אסתר (עי' לקח טוב) על הפס' "ורבים מעמי הארץ מתייהדים", שהגויים המתייהדים הללו מקבילים לערב רב שעלה ממצרים. כך גם מובא בחז"ל בקשר לחטא העגל (ויקרא רבה כז, ח) שהאחריות לחטא זה מוטלת עליהם, ומפני כך אמרו "אלה אלוהיך ישראל", דהיינו כך אמרו הגרים לבני ישראל, "ומוצלין היו ישראל מאותו מעשה, שאילו עשו ישראל העגל, היה להם לומר אלא אלוהינו ישראל, אלא הגרים הם שעשו את העגל והיו אומרים [כך] לישראל, שנא' וגם ערב רב עלה אתם". עפ"י חלק מהמדרשים (לא כולם! עי' גם דברי הכלי יקר שמות יב, נא, שהקב"ה כן חפץ בטובים שבהם) משה היה האחראי על קבלת הערב רב, ומפני כך אמר לו הקב"ה לך רד כי שחת עמך" – עמך ולא עמי שלא נמלכת בי (עי' רש"י שם) כך גם מופיע במדרש תנחומא (במדבר בהעלותך כז) בקשר ל"אספסוף אשר בקרבו", שלדעת רבי שמעון בן מנסיא "אלו הם הגרים שעלו עמהם... שנא' וגם ערב רב עלה" וכו'.

שיטה שונה מצויה אף היא בחז"ל שברצוננו להרחיב עליה, בתרגום ירושלמי (כאן) מובא שערב רב הם "ערבובין" (כך מובא אף במקורות חז"ל נוספים (עי' תורה שלמה כאן אות תקפ"ח) משמעות הדברים תערובת של יהודים וגויים – הקשורים בנשואי תערובת. מבדיקת הפסוקים בתנ"ך עולה שפי' זה מתאים לכאורה ביותר לפשט הפסוקים.

בנחמיה (יג, ג) מסופר על העולים מבבל שהתחתנו עם נוכריות, והוצרכו להבדל מהן "וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת הַתּוֹרָה וַיַּבְדִּילוּ כָל עֵרֶב מִיִּשְׂרָאֵל", כך אף נאמר ביחזקאל (ל, ה) "כּוּשׁ וּפוּט וְלוּד וְכָל הָעֶרֶב", וכתבו שם המפרשים (רד"ק מצודות ועוד) שהכוונה לעממים שהתערבו במצרים, שגם הם ייענשו. כך גם נאמר בירמיהו (פרק כה, כ) "וְאֵת כָּל הָעֶרֶב", ועי"ש במצודות שביטוי זה מקביל לערב רב שבעניינינו.

מהדברים הללו עולה שמדובר על יהודים מתבוללים שחלקם נשואים לנוכריות או יהודיות הנשואות לנוכרים. ניתן אולי להקביל את התופעה לתפוצות יהודים ברחבי אירופה שלא שמרו על אורח חיים של שמירת תורה ומצוות (כדוגמת עליית יהודי רוסיה) חלקם היו יהודים גמורים בעלי זהות יהודית מובהקת, חלקם קרויים "יהודים" למחצה (אבא או אמא) וחלקם גויים גמורים, שהסתפחו אליהם מסיבות שונות (ועי' מעין זה, בפי' "צרור המור" עה"ת).

מעמד הר סיני וקבלת עול המצוות הכניסם תחת כנפי השכינה, אך כפי שהוברר לא כולם היו ראויים חלקם זכו וחסו תחת כנפי השכינה, חלקם נכחדו, וחלקם יצטרפו ויתלבנו במהלך הדורות (עי' יחזקאל שם כ, לח ודברי הגר"א בתקו"ז המובאים באבן שלמה פ' יא).

---

[1] מאמרנו זה מבוסס על יסוד מאמר קודם בשם "מי אכל מצה ומי אכל חמץ ביציאת מצרים", שנתפרסם לפני מספר שנים בביטאון "קולמוס" תשס"ז,  המאמר הקודם מהווה יסוד למאמרנו זה.

[2] עי' בהמשך הפסוק: כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. ועי' במחלוקת התנאים (מדרש תנאים לדברים טז, ג) בפי' ה"חיפזון".ועפ"י פשוטו, הכוונה לצורת האכילה ב"פסח מצרים".

[3] אפשרות נוספת (עליה יש להאריך במאמר מיוחד), מצרים הייתה "אימפריית החמץ", אוכלי הלחם היו שייכים למעמד הגבוה, ואכהמ"ל.

[4] "איזהי התחלת סעודה? משיתיר חגורו" (שבת דף ט' ע"ב).

[5] מכילתא (י"ג י"ח):  "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" –  אין חמושים אלא מזויינים. ועי' רש"י ותרגום שהכוונה למצוידים.

[6] מכילתא (ט"ו כ'): "בתפים ובמחולות" – מובטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים.

[7]  פרק י"ג פסוק י"ח                      

[8] רש"י: "בחמשה עשר בו" (ט"ז א') – למדנו שאכלו משיירי הבצק ששים ואחת סעודות.

[9] שאלה זו כבר הקשה המהרש"א (פסחים קטז ע"ב): "ויש לעיין בזה, שלפי טעם זה היה ראוי להיות מצוות אכילת מצה אחר חצות לילה שאז יצאו ממצרים ונתקיים "ויאפו את הבצק אשר הוציאו"?.

[10] שמות רבה פרשת שמות פרשה א: " בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם ושלא שינו את לשונם ושלא גלו סודם ושלא הפקירו נשותיהן".

[11]. פרשנות זו המבדילה בין העם לבין בני ישראל, יסודה בחז"ל והמשכה בראשונים ובאחרונים. פרשנות זו נמצאת במקומות שונים, למעלה מ200 פעם. הפרשנים שמרבים מאד (למעלה מ15 מקומות בכל אחד) להשתמש בה, עפ"י מה שמצאתי הם: צרור המור לרבי אברהם ב"ר יעקב סבע (נולד בערך בשנת ר' (1440) בקסטיליה שבספרד. תלמידו של ר' יצחק די ליאון), פי' הש"ך לתורה, פי' האלשיך, ופי' הכלי יקר.

[12] במדבר פרק כ"ה. מהראשונים שעסקו בפרשנות הביטויים הללו היה ר"א קורמן בספרו "מתן תורה", ועי' בספר 'אמונות' לרב י' הס שעמד גם הוא על הבדלים אלו.

[13] אמנם עי' רמב"ם (חמץ ומצה ח, ז) ורא"ש, שגרסו במשנה כפה"נ בדומה להגש"פ, והרי"ף גורס כגירסתנו (עי' גם בתוי"ט פסחים קטז, ב).

[14] נוסח המכילתא שם:"וגם צדה לא עשו להם להודיע שבחן של ישראל עד שלא אמרו למשה היאך נצא למדבר ואין לנו צדה לדרך אלא האמינו והלכו אחר משה ועליהם מפורש בקבלה הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר וגו' (ירמיה ב ב) מה שכר נטלו על כך קדש ישראל ליי'" וגו'.

[15] מכילתא פרשת בשלח פרשה א.

[16] פרשת בשלח פרק י"ג פסוק י"ז.

[17] בחז"ל (מכילתא בא) ישנה מחלוקת מהו מספרם: לר' ישמעאל 120 ריבוא לר' עקיבא 240 ריבוא, ולר' נתן 360 ריבוא. קשה להכריע האם מדובר כאן על מחלוקת היסטוריית, או על מחלוקת רעיונית. מכל מקום פשט הפסוק מורה שמדובר ודאי על חטיבה נפרדת מעם ישראל.