"חג" מוזר – ופלאי. אין לנו
מקורות למה נוצר ומאין המנהגים המוזרים הנוהגים בו.
אמנם הוא נחוג בכל התפוצות והדבר מעיד
על שורשיו הקדומים. אך המנהגים שונים מאד ממקום למקום.
המקור הקדום ביותר הוא בתלמוד הבבלי [מסכת
יבמות סב–סג] שם נכתב:
"אמרו על רבי עקיבא ששנים עשר
אלף זוגות תלמידים היו לו וכולן מתו בפרק אחד [בין פסח לעצרת] על שלא נהגו כבוד זה
לזה, והיה העולם שמם בלא תורה עד שבא לו אצל רבותינו שבדרום ושנה להם – לדבי מאיר
ורבי שמעון [בר-יוחאי] ורבי יהודה [בן בבא] ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו את
התורה"...
"וקבלה ביד הגאונים שביום ל'ג
בעומר פסקה המיתה, ונהגים מתוך כך שלא להתענות בו, וכן נוהגים שלא לישא אשה מפסח
עד אותו זמן".
הקטע שהבאנו אינו ברור ורבות השאלות על
הפתרונות. נביא כאן רק חלק מהן:
נהוג לחגוג את היום הזה, ומוזכרים לכך
שתי סיבות עיקריות:
א. יום בו פסקו תלמידיו של רבי עקיבא למות
ב. יום הילולא של רבי שמעון בר-יוחאי !
כמו בהרבה דברים שיסודם מעורפל ואגדי,
הגיעו אלינו רק הדים ופרורים שלעתים תכופות עוותו בדרכם הארוכה:
א. למותם של תלמידי ר' עקיבא הקדשנו מאמר
נפרד ["ספירת העומר"] ובו מובאת ההערכה, שבעיני היא המתקבלת ביותר, כי מותם היה בשירות
המולדת, כחיילים בצבאו של בר-כוכבא.
ב. יום ההילולא של רשב"י אינו יום
פטירתו אלא דוקא יום שמחתו. וטעות סופר (שאינה נדירה בהעתקות כתבי-יד) הביאה
לשיבוש במשפט. "יום שמחת" נכתב ע"י כתבן בקצרה "יום שמ'
רשב"י" והמעתיק הבא כבר השלים "שמת".
חוסר הבהירות גרם להעלאת סיבות אחרות שונות
ומשונות.
המקור הקדום ביותר מיוחס לתלמידיו של
האר"י הקדוש [ספר "פרי עץ חיים" המיוחס לרבי חיים ויטאל, שער ספירת
העומר פרק י'ז] "בזמן הזה בעניין ההולכים על קבר רשב"י [רבי
שמעון בר יוחאי] ור"א [ורבי אליעזר] בנו במירון בל"ג בעומר, אני ראיתי למורי ז"ל [האר"י]
זה שמונה שנים, שהלך עם אשתו ועם בתו, והיה שם ג' ימים ההם, גם העיד לי
הרי"ס [ר' יום טוב אלגאזי?] ששנה אחד קודם שהכרתי אותו, שהלך
שם לגלח את בנו במשתה ושמחה בימים ההם. גם העיד לי הרי"א הלוי [?] כי
הוא היה נוהג לומר 'נחם' בברכת 'השבון', וכשמסיים אחר התפילה, אמר מורי ז"ל
בשם ר' שמעון בר יוחאי הקבור שם: אמור לאיש הזה 'למה הוא אומר 'נחם' ביום שמ' [שמחתי
שהועתק 'ביום שמת'] לכן הוא יהיה בנחמה [ביטוי המצביע על אבלות]
בזמן הקרוב. וכן לא יצא חודש [עד שמת בנו של אותו איש].
לדעת ה"חתם סופר" ביום זה י'ח
באייר – החל לרדת ה-"מן" לאבותינו במדבר.
דעה אחרת, שאיני יודע ברגע זה לומר מי
העלה אותה בפנינו, שהיה זה יום שחרור ירושלים
על ידי לוחמי המרד הגדול בראשותו של בר-כוכבא.
איני רב ואין לי כל יומרה לפסוק הלכות, אך
המנהגים בהם נהגו במשפחתי ביום זה היו:
א. העלאת משואה
[הדלקת מדורה] המקבצת אליה עם-רב החוגג בשירה וריקודים [אבל אנא, ללא עבירות של גניבת
רהיטים וקורות וללא השחתה של ציוד ורכוש].
ב. גילוח ותספורת
כאן אבקש לציין כי אין מקור לכל מנהגי האבלות שנספחו ונטפלו לימי "הספירה".
אכן תקנו – לא להסתפר ולא לערוך טכסי נישואין [כמו ב"חול-המועד"] אך לא
גזרו דיני אבלות, ואצלנו לא נהגו בהגבלות אחרות כמו לא להתגלח או לא להאזין
למוזיקה.
ג. מנהג ראוי שעבר בייחוד במשפחת רעייתי הוא
לפקוד קברי צדיקים, לא רק מירון [כבר מימי קדם היתה נהוגה עליה בחודש אייר
לקברי הלל ושמאי ולקבר "שמעון הצדיק" בירושלים].
הידעת?
מרד בר-כוכבא החל בשל האקט של אדרינוס
אשר חרש את אדמת הר הבית והקים שם מקדש ליופיטר הקפיטולני, ולעיר קרא בשם
"איליה קאפיטולנה".
יש אומרים: כי ביום י'ח באייר שחררו
מורדי בר כוכבא את ירושלים, ובליל זה הועלו משואות בכל מושבות היהודים כדי לבשר על
ההישג וכדי להראות את עצמת שמחתם, אך למרבה האכזבה - שחרור העיר לא החזיק מעמד זמן
רב וכעבור ימים אחדים שבה העיר לשלטון רומי.
יש המעלים השערה אחרת: לפי הכתוב היתה
חנוכת בית המקדש הראשון בחודש אייר [הוא חודש זיו] ובחודש זה היתה גם חנוכת בית
המקדש השני. יתכן כי בידי הקדמונים היתה מסורת המאתרת את יום הקמת בית מקדשנו
לתאריך ח'י באייר, ואז אין ספק שזה יום ראוי לחגוג בו.
הרחמן הוא יחדש ימינו כקדם, ונעלוץ
ונשמח בכל מי הספירה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה