פרשת
"אמור" המתחילה כתורת כהנים עוברת בהמשך לעסוק בענייני מועדים.
אך כאילו מחוץ לעניין היא מביאה סיפור
קצר וקשה להבנה [פרק כד 10-16]. נחזור עליו מתוך הכתוב ונלמד אותו לפי דרך
הפרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד]:
"... י וַיֵּצֵא בֶּן-אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא
בֶּן-אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן
הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי.
יא וַיִּקֹּב בֶּן-הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת-הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל
וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל-מֹשֶׁה; וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת-דִּבְרִי לְמַטֵּה-דָן. יב וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם
עַל-פִּי ה'. יג וַיְדַבֵּר ָה'
אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יד הוֹצֵא
אֶת-הַמְקַלֵּל אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל-הַשֹּׁמְעִים אֶת-יְדֵיהֶם
עַל-רֹאשׁוֹ; וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל-הָעֵדָה.
טו וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי-יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא
חֶטְאוֹ. טז וְנֹקֵב שֵׁם-ה' מוֹת יוּמָת
רָגוֹם יִרְגְּמוּ-בוֹ כָּל-הָעֵדָה:
כַּגֵּר כָּאֶזְרָח--בְּנָקְבוֹ-שֵׁם יוּמָת... מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה
לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה: כִּי
אֲנִי ָה אֱלֹהֵיכֶם. כג וַיְדַבֵּר
מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת-הַמְקַלֵּל אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה
וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן; וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ָה'
אֶת-מֹשֶׁה..."
נתחיל
בהבנת הנקרא כפשוטו. הסיפור לכאורה פשוט ומסופר באריכות יתר ובסגנון מסובך:
א.
התורה מדגישה את חשיבות האם. פעם יחידה שאנו מוצאים הזכרת אם ואב, כאשר בן ישראלים
קרוי 'ישראלי' ואילו בן תערובת קרוי 'בן האשה הישראלית', כי אדם אשר נולד לאם, שנאמנותה לאומה כה מפוקפקת
עד שבחרה באיש מצרי, חינוך כזה יכול להביא לקללת השם.
ב.
הכתוב סותם כאן הרבה פרטים, אינו מביא לא שמות ולא תאריך. התורה שבעל פה משלימה את
הפרצות. לגבי התאריך - חז"ל אומרים כי הדבר ארע כבר בשנה הראשונה לצאתם
ממצרים. לגבי המקום - התורה מדגישה וינצו
במחנה כי עיקר בעיית הקללה היתה שנעשתה בתוך המחנה, באוזני אנשים רבים.
ג.
סיבת המריבה - חז"ל גם משלימים את אשר סתם הכתוב, על מה היתה נטושה המריבה, ואומרים
כי בני שבט דן לא הסכימו שבן איש מצרי יטה אוהלו בתוך מחנה השבט. כי נאמר להם
"איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל" [במדבר ב' 2].
ד.
לסגנון - מופיעים שני פעלים: ויקוב, ויקלל – לסמן חטא כפול: 1. שנקב בשם השם המפורש [חרף
הדברה הראשונה 'לא תשא'] 2. שקילל וגידף !
ה. שמות - התורה מספרת את שם אמו "שלומית
בת דברי למטה דן". על כך אומרים חז"ל "גנאי לו גנאי לאמו גנאי
למשפחתו גנאי לשבטו שיצא ממנו" [ספרא].
עד
כאן ראינו שפירושי הפשט והדרש משלימים זה את זה.
לגבי
הרמז, כלומר המסקנות שעלינו להסיק, שלא נאמרו במפורש:
אומר המדרש "וייצא בן אשה ישראלית"
אמר רבי לוי: מעולמו יצא. רבי ברכיה אומר: מפרשה של מעלן יצא [ומה נאמר בפרשה
הקודמת "ולקחת סולת ואפית אותה" אמר האיש: האם דרכו של מלך להיות אוכל
פת חמה?]". תני רבי חיא: מפרשת יוחסין יצא, שבא ליטוע אהלו במחנה דן. אמר- בן
דן אני! אמרו לו: נאמר 'לבית אבותיו'. הלך לבית דין של משה, כיוון שלא נתקבלה
תביעתו – גידף".
הכל
משליך לימינו אנו:
מתקני
הדת למיניהם טוענים כי הדת מקובלת עליהם! אלא יש להם תיקונים הכרחיים והתאמה למודרניזם.
מעולמו
יצא – היהדות כאילו כולאת
אותנו בעולם רוחני צר, ועלינו לפרוץ את הגטו ולצאת אל העולם.
פת
צוננת – היהדות הישנה היא
עתיקה וצוננת ועלינו להכניס בה חום והתאמה לחיים.
איש
על דגלו לבית אבותם
– הם טוענים כי הליכה בעקבות האבות ודגלם - החומרות והסייגים מקשים עלינו.
מפרשת
יוחסין יצא
– יש להתיר "נשואי תערובת"!
לכן
אומר הכתוב בלשון ארוכה: 'והוא בן איש מצרי' - 'מתוך בני ישראל". הוא החשיב עצמו כחלק מעם
ישראל חרף היותו בן מצרי !
עלינו
ללמוד מפרשה זו את הסכנה הטמונה בחוק "מיהו יהודי". קבלת נוכרים על פי
חוק חילוני לתוך ישראל נזקה גדול וצופנת סכנה עתידית.
שינויים
ותיקונים בדת, סופם להביא לחירוף וגידוף [עד כדי הצטרפות לאויב].
נעבור
לפירושי תורת הסוד – "הקבלה". אומר אור החיים הקדוש:
"ואיש
הישראלי – טעם שלא הוזכר שמו, אולי שלא רצה להזכירו, משום שעל ידו היה הדבר, שנקב
בן הישראלית את השם ומגלגלין... ואין הקב"ה חפץ לגנות אדם. ומה גם בתורה
שנשאר הרושם לעולם ועד! עוד נתכוון הכתוב לומר שמריבה אשר נצו עליה היא על הפרט
הנרשם, שזה הוא בן ישראלית וזה בן ישראלי וכאן כלל כל מה שאמרו ז"ל למ"ד
על דבר היוחסין ולמ"ד וכו'. ולא חש הכתוב להאריך לשון ולומר גם כן שמו כי אין
צורך בדבר".
כלומר
כל מריבה וקטטה בתוך בני ישראל, אפילו אם שורשה נכון, מוציאה את הרע שבאדם החוצה. גם
אין לפרש בשם אדם כאשר מציינים דבר לגנאי, אפילו רק בעקיפין, אף אם רק שותף הוא
למריבה.
זו
פרשה שולית כביכול המלמדת אותנו רבות: דרכי חיים, הבנה, הערכת חשיבות דברים, ויחס
ליוחסין. בחסדי השם, כולנו כאן נמנים על ישראל
הנאמנה ולא פרצו בקרבנו נשואי התערובות !
[נאמר בליל שבת בסעודת הלילה אצל משפחת וינוגרד – תשס"ו]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה