בראשית היתה ההתחלה
לפי הרמב"ם פרקי הבריאה ופרקים אחרים בחומש בראשית [כמו פרשת העקדה]
אינם בהכרח כאלה שהתרחשו כפי המתואר, אלא הם אלגוריה [משל], והנכתב בא כדי ללמד
אותנו, להעביר לנו מסר. תפיסה זו פותרת לנו שאלות ותמיהות [למשל: קדושת יום השבת,
וכי יש לפניו יתברך צורך מנוחה?]
אנסה לאחר הקדמה זו לעבור לאחד הפרקים התמוהים ביותר בחומש בראשית.
ןירא - פרשת העקדה. מאמרי חז"ל מוסיפים תמיהה על תמיהות כאשר הם
כותבים [מסכת אבות פרק ה' משנה 3]: עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ
עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם
אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם:
לפי הנחת היסוד שהעלינו – שבפועל אולי היה קצת אחרת אך התורה בחרה להציגם
בפנינו בצורה זו כדי להעביר אלינו מסר מסוים – יש לנו תמיהה גדולה. האומנם היה
הקב"ה הבוחן כליות ולב זקוק להעמיד את אברהם בחירו בנסיון כדי לדעת מה בלבו?
נראה שתחילה אכן כותב הרמב"ם [מורה הנבוכים חלק ב' פרק מ'ב]
"א וַיֵּרָא
אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה
אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ
אָרְצָה. ג וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ--אַל-נָא
תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. ד יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם
וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם; וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ. ה וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ... [בראשית יח]
הוא
הקדים דברים שמשמעותם שהאל התגלה לו... תיאור של מה שאמר במראה הנבואה... דע פרשה זאת
גם כן, כי היא סוד מן הסודות..."
התורה מספרת על
אברהם היושב בפתח האוהל, ונגלה אליו א-לוהים. ואז נגלים שלושה אנשים הניצבים מולו
והוא אינו יודע מי הם, אך מעניק להם אירוח מופתי. לדעת הרמב"ם סיפור מפורסם
מרובה הפרטים זה, התרחש רק בתוך נפשו של אברהם - "במראה הנבואה". [החפץ בפירוט צורות
הנבואה השונות בתורה לפי הרמב"ם, יעיין בספרו הנפלא של ד"ר מיכה גודמן
'סודותיו של מורה הנבוכים' הממשיך וכותב: "התיאורים המקראיים מכניסים את
הקורא אל תוך נפשו של אברהם. בהמשך הפרק מראה הרמב"ם שגם מאבקו של יעקב
במלאך, וכן מקרה האתון שדיברה אל בלעם, התרחשו ב'מראה הנבואה' בלבד.."
וכך הוא בעקדת יצחק: אברהם לא השכים בבוקר ולא חבש באופן ממשי את חמורו,
לא הלך שלושת ימים במדבר ואף עקד באופן ממשי את יצחק על המזבח..."
מצאתי תשובה
מעניינת, שאבקש להציגה בפנינו [איני יכול לצטט כי רק שמעתיה ואיני זוכר ממי ומתי]
:
בדור בו חי
אברהם-אבינו ובדורות הרבים אחריו היתה הקרבת קרבנות אדם ובפרט הבנים לאלילים
מקובלת ונפוצה.
את הנסיון הציב
אברהם בפני עצמו, לבדוק האמנם אמונתו באל-עליון כה חזקה, והאם הוא מסוגל להקרבה כה
עצומה.
ועל- כך אומר הרב
אברהם לופז קרדוזו "נכונותו של אברהם לא להקריב את בנו עולה בהרבה על
התחייבותו להרוג, ולכך קורא לו הקול
"אברהם אברהם" פעמיים כיוון שצו זה היה לו קשה יותר לקבל".
ואני רוצה להוסיף -
התורה כאן מבקשת לא רק לתאר לנו את גדולתו של אברהם, שהציב בפני עצמו את הנסיון
ונוכח כי היה מקיים צו הקב"ה אף בהוראה הקשה ביותר, ואף שהיא סותרת לכאורה את
דבר הקב"ה 'כי ביצחק יקרא לך זרע', ורוצה שכל אחד מאתנו הלומד פרשה זו יפיק
את הלקח. ובסיפור הראשון שהבאנו נותנים לנו חז"ל את הלקח – "מכאן שגדולה
הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה