כבר הבהרנו [פרשת מצורע] כי מחלת הצרעת המתוארת במקרא אין לה קשר
לכינוי שניתן בשפה העברית למגפת ה'לפרה'. במקרא היא סימון חיצוני שניתן, במיוחד
לגדולי האומה, כאות אזהרה אל משה [שמיד נרפא], למרים הנביאה, למלך עוזיה, ולשלושת הקבצנים
בשומרון.
נראה את הדברים המיוחדים [והתמוהים] החלים בצרעת המקראית:
[ויקרא יג 13]: "...יג וְרָאָה הַכֹּהֵן
וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ--וְטִהַר אֶת-הַנָּגַע: כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן, טָהוֹר הוּא. "
ודינים המיוחדים לנגע זה: האדם אינו מוצא לבידוד [מחוץ למחנה] אלא רק
לאחר קביעת הכהן [לא הרופא]; אם מתגלה הנגע בעת העלייה לרגל לירושלים נדחה בידודו
עד לאחר החג; נכרי הנמצא בארץ לא חלים עליו מגבלות הצרעת.ש
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה