יום ירושלים - 1

 נבקש להלל ולשבח את האיש האלמוני שהיטיב כה לבחור את הכינוי ליום זה. בכך הוא הציב מובן חדש לשם המובא בתנ"ך. הבה נזכיר, בתהלים [קל'ז 7] במזמור-הקינה הפותח במילים "על נהרות בבל" אומר המשורר: "זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים – ערו ערו עד היסוד בה. בת בבל השדודה –אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו". ואכן אשרינו שזכינו, והכינוי "יום ירושלים" היה לסמל ליום חג ופדות.

לאחרונה אנו נתקלים הרבה בביטוי "ירושלים הקדושה". יש חוקרים הטוענים כי זה פשוט תרגום משפות זרות – כמו למשל מהשפה הערבית בה קרויה העיר "אל-קודס" [הקדושה] או מיוונית "הירו-סלמה" [שלם הקדושה]. אך חוקרים אלה כנראה בקיאים יותר בתרבויות זרות מאשר  ביסודות ההלכה היהודית. 

ביהדות - בדרך כלל אין מקומות קדושים אלא רק מקומות מקודשים, כלומר הקדושה אינה הקרקע אלא המעשה שנעשה בה. הוכחה לכך היא מעמד הר סיני שכאשר ניתנה עליו תורה נאמר: "הגבל את ההר וקדשתו". ולאחר סיום המעמד, גם הצאן והבקר חזרו לרעות בו. אולם באשר לארץ-ישראל ההלכה היהודית פוסקת :

"עשר קדושות מנו חכמים בארץ ישראל, זו למעלה מזו, והן:

א. עיירות מוקפות חומה – מקודשות יותר משאר ערי ארץ-ישראל, שכן משלחים מתוכן את המצורעים.

ב. ירושלים - מקודשת יותר מן העיירות המוקפות חומה, שכן לפנים מחומתה אוכלים קדשים קלים ומעשר שני.

ג. הר הבית - מקודש יותר מירושלים, שכן זבים וזבות, נידה ויולדות, אסורים להכנס אליו.

ד. ה'חל' – מקודש יותר מהר הבית, שכן טמאי מתים ובועלי נידות (גם לאחר שטבלו) אסורים להכנס אליו.

ה. עזרת נשים – מקודשת יותר מן החל, שכן אסור לטבול יום להכנס אליה.

ו. עזרת ישראל – מקודשת יותר מעזרת נשים, שכן אסור למחוסר כיפורים להכנס אליה.

ז. עזרת כהנים – מקודשת יותר מעזרת ישראל, שכן אסור למי שאינו כהן להכנס אליה שלא לצורך.

ח. בין האולם ולמזבח - מקודש יותר מעזרת כהנים, שכן בעלי-מום ופרועי-ראש אסורים להכנס אליו.

ט. ההיכל – מקודש יותר בין האולם מזבח, שכן כהן שלא קידש ידיו ורגליו אסור להכנס אליו.

י. קודש הקודשים – מקודש יותר מן ההיכל, שכן אסור להכנס אליו אלא כהן גדול ביום הכיפורים בשעת עבודה [לפי הרמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ז' הלכה י'ג].

המשנה במסכת כלים פרק א' משנה ו' מנמקת:

"ומה היא קדושתה של ארץ ישראל – שמביאים ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאים מכל הארצות.

בכמה מקומות בש"ס דנה הגמרא: ממתי חלה הקדושה, והאם קדשה לשעתה או קדשה לדורות?

השאלות הן גם לגבי קדושת ארץ-ישראל וגם לגבי קדושת ירושלים והמקדש.

הקביעה היא שהקדושה באה בכמה גלים – "קדושה ראשונה" בעת ההתנחלות בתקופת יהושע. ירושלים והמקדש התקדשו בזמן דוד ושלמה, ו"קדושה שניה" בעת עולי בבל , מעזרא ונחמיה ועד אלכסנדר ינאי.

הגמרא שואלת, האם הקדושה תלויה בישיבת עם ישראל בארצו, או שאחר שנתקדשה כבר אינה תלויה בדבר ושוב אינה בטלה לעולם?

ההלכה כפי שנפסקה על ידי הרמב"ם מבדילה בין קדושת הארץ לקדושת ירושלים והמקדש. והוא פוסק שלגבי קדושת הארץ – קדושה ראשונה בטלה,  ורק קדושה שנייה שהחל עזרא תקפה לעתיד לבוא. לפי ביאור הגרי"ד סולובייצ'יק: לפי שקדושת יהושע באה מכיבוש, ואילו קדושה שניה מהתיישבות ועיבוד.  

מבחינה הלכתית משמעות הדבר שאפשר כיום, מבחינה עקרונית, לאכול מעשר שני וקדשים קלים בירושלים, וקדשי קדשים במקום המקדש [בית הבחירה ו' ט'ז]. הנימוק להבדל זה נובע מכך שקדושת ירושלים והמקדש נובעת מהשריית שכינה ו"שכינה אינה בטלה לעולם".

על תפיסה זו חולק הרבא"ד האומר [בית הבחירה ו' י'ד]:

"סברת עצמו היא זו, ולא ידעתי מאין לו.. למאן דאמר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא, לא חלק בין מקדש וירושלים לשאר חלקי ארץ ישראל, ולא עוד אלא שאני אומר, שאפילו לרבי יוסי, שאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבוא, לא אמר אלא לשאר ארץ-ישראל, אבל לירושלים ולמקדש לא אמר. לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם.כך נגלה לי מסוד ה' ליראי, לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת".

לפי הראב"ד נראה שלקדושת ירושלים שתי משמעויות. א. ייחודה של ירושלים לעומת ערים אחרות בארץ. כי רק בה ניתן לבנות את בית המקדש ורק בה מותר לאכול קדשים-קלים.  ב. יתכן שלא נתקדשה ירושלים אלא רק מהיותה חלק מארץ ישראל, והיא יונקת את קדושתה ממנה. קדושתה היא בבחינת "קומה שנייה" על הקדושה הבסיסית של הארץ, ואם קדושת הארץ בטלה עם החורבן והגלות – לא יתכן שקדושת ירושלים תישאר בתוקפה.

הרמב"ם החולק על דעה זו סובר שאין קשר בין קדושת הארץ לקדושת המקדש וירושלים.

הרב חיים סולובייצ'יק ובנו משה מבארים את תפיסת הרמב"ם אחרת: לדעתם לקדושת הארץ יש שתי פנים. א. קדושת הקרקע, שממנה החיוב של המצוות התלויות בארץ.  ב. קדושת המקום, היותה המקום בו שורה שכינה. הפן הראשון בטל עם חורבן הארץ והיציאה לגלות. אולם הפן השני ממשיך להתקיים תמידית, שהרי 'שכינה אינה בטלה' ולכן קדושת ירושלים והמקדש אינן בטלות עולמית.

וגאולת הפרט בב"א!

שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי--    בֵּית ה' נֵלֵךְ.

ב  עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ--    בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם.

ג  יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה--    כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו.

על כך אמר רבי יהושע בן לוי: עיר שעושה כל ישראל חברים [ירושלמי חגיגה ב, ו]

"עיר שמחברת ישראל זה לזה" [תלמוד ירושלמי]

זהו מה שנאמר: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה  לה יחדיו" [תהלים] היינו: עיר שחוברה לה' - שמחברת בין ירושלים של מעלה לירושלים של מטה, עיר שהיא מרכז לתורה ולמדע, לצדקה וחסד, ועם זאת עיר שבני- אדם חיים בה מיגיע כפיים ולא חיים של בטלה ובטלנות" [ילקוט החכמה].

ולעניות דעתי: נוצר חיבור בין הגעגועים במשך אלפיים שנות גלות לירושלים לבין הציפיות של עם ישראל לגבי עתיד ירושלים  בימינו - הגאולה עליה אנו מתפללים יום יום.

יש מנהג הקיים גם בימינו: בחתונה יהודית החתן שובר את הכוס ואומר: "אם  אשכחך ירושלים תשכח ימיני"

ואסיים בציטוט של הסופר אלי ויזל :

"עבורי, כיהודי, ירושלים נמצאת מעל לפוליטיקה, היא מוזכרת בתנך 658 פעמים (את ירושלים בנרות) ואף לא פעם אחת בקוראן. חלקה בהסטוריה היהודית מכריע, אין בעבר היהודי תפילה מרגשת יותר מזאת המבטאת את הכמיהה לשוב לירושלים. היא שייכת לעם ישראל, והיא הרבה יותר מעיר, היא מה שמחבר בין יהודי אחד לרעהו באופן שתמיד יהיה קשה להסביר. כשיהודי מבקר בירושלים לראשונה, זו לא הפעם הראשונה, זו שיבה הביתה. השיר הראשון ששמעתי מאמי היה שיר ערש על ירושלים. העצב והשמחה שלה – הם חלק מהזכרון הקולקטיבי שלנו. מאז שדוד המלך הפך את ירושלים לבירתו, היהודים התגוררו בה עם שתי הפסקות בלבד – כשהרומאים אסרו עליהם להכנס לעיר, ואחר כך כשהיתה תחת שלטון ירדני. 

ירושלים חייבת להישאר בירתם הרוחנית העולמית של היהודים, לא סמל לצער ולמרירות, אלא סמל לאמון ולתקווה. כפי ששמעתי בשם גדול החסידות רבי נחמן מברסלב, שלכל דבר בעולם יש לב. ירושלים היא לב לבנו ונשמת נשמתנו."