יום ירושלים 2

יום ירושלים

נתחיל בשם. בתנ"ך [תהלים קלז] נאמר:

ז  זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם--    אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם:

הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ--    עַד הַיְסוֹד בָּהּ.

ח  בַּת-בָּבֶל    הַשְּׁדוּדָה:

אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם-לָךְ--    אֶת-גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ.

ט  אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת-עֹלָלַיִךְ--    אֶל-הַסָּלַע.

ראו איך בתבונה רבה לקח מישהו [כנראה הרב איסר י. אונטרמן] את המונח והפך אותו מיגון לשמחה, מ'ערו עד היסוד' לבניין עולם.

העובדה ששחרור ירושלים העתיקה במלחמת ששת הימים הביאה גלי שמחה והשראה אצל כל בני העם היהודי, שומרי מצוות ו'חילוניים' כאחד, מראה על הכרת חשיבות ירושלים מרכזיותה וקדושתה אצל כל העם. עלינו ב'יום ירושלים' לחזק את רגשי הקדושה והרוממות ומתוך כך נזכה לגאולה שלמה.

[הדיון ההלכתי מבוסס על דברי הרה"ג אהרן ליכטנשטין שליט"א, בבית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון]

מדרש רבה אומר כי הגאולה מתחילה בירושלים, ככתוב: "שלח עזרך מקודש". בשעה שיבוא הקב"ה לגאול את ישראל אינו גואלן אלא מציון, לפי שמשם נשתכלל העולם, שנאמר "מציון מכלל יופי אלו-הים הופיע", ורוח הקודש אומרת 'מי יתן מציון ישועת ישראל'."

דברים אלה מזכירים לנו את דברי הרמח"ל לפסוק "כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים".

אין כאן סתם כפל לשון אלא הכתוב מצביע על שתי דרגות: תכונות קדושה שיש לעיר.

ל'ציון' יש 'תורה', אולם בדרגה היותר גבוהה 'דבר ה' זוכה 'ירושלים'. כי המילה ציון פירושה סימן [הציבי לך ציונים] כך שהיא מסמלת דבר נעלה, כפי שאומר המדרש – ירושלים של מטה מכוונת נגד ירושלים של מעלה', וירושלים זו של מעלה שמה מורכב משתי מילים 'יראה' 'שלם', ללמדנו שהעיר הזו מגלמת את שלמות היראה, לא רק סימן ורמז אלא שלמות העבודה. וכשם ששתי הדרגות הללו קיימות בעיר הקודש כך הן קיימות בלבו של כל יהודי, יש בנפשו דרגה הקרויה ציון ויש דרגה המכונה ירושלים.

ציון הוא רמז לחלק אלו-ה ממעל הקיים בנשמתו של כל אדם באשר הוא 'צלם אלו-הים', וכאשר יוצאת ממנו תורה, כאשר הוא לומד ומתקדם הוא חושף את הנפש האלו-הית, ואז  הוא מגיע לדרגה של ירושלים של שלמות היראה והוא זוכה להגיע אל 'דבר ה', אל הבנת רצון מלכו של עולם ולגאולת הנפש [מבוסס על ליקוטי שיחות ט'ו עמוד 234].

נזכה כולנו בהביננו את מהות 'יום ירושלים' לגאולה שלמה – גאולת העם והארץ.

במשך שנות אלפיים נשא העם היהודי את ירושלים בלבו ועל דל דל שפתיו [שלוש פעמים ביום "ותחזינה עינינו בשובך לציון..." ובחגיגיות של ימי המועד [פסח ויום הכיפורים] בשאגה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" ועוד הרבה הזכרות בכל יום ובכל עת.

וזכה דורנו בהתגשמות החלום בשוב עם עתיק למכורתו ולממרכז חייו, וזכיתי אני אישית לתרום את חלקי, בהיותי מפקד הזרה  אל מול חומות העיר העתיקה מדרום, ותוך סיכון חיי להיכנס בראש יחידתי אל מבפנים לחומה  ולהשתתף בטיהור  עירי מן הכובשים הזרים [הלגיון הערבי של ממלכת ירדן ],ועדיין אני חש התרוממות הרוח על שזכיתי בפועל להיות שותף.

יום ירושלים ב-כ"ח באייר אינו תאריך ריק. בהסטוריה היהודית הוא כבר צוין בימים מקדם.

בצאת ישראל ממצרים תקף אותם הצורר עמלק ללא כל סיבה, וצורת לחימתו השפלה היתה "זינוב כל הנחשלים" כלומר הרג הזקנים, הנכים והנשים ההרות - וישראל נחלה את נצחונה הראשון [מגילת תענית].

אנו דור תשיעי-עשירי בירושלים, לנו מניע חזק לשמוח.

אולי היתה לי הזכות בשל סיורי ליל ט' באב, כי "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה" [מסכת תענית דף ל]

שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי--    בֵּית ה' נֵלֵךְ.

ב  עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ--    בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם.

ג  יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה--    כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו.

על כך אמר רבי יהושע בן לוי: עיר שעושה כל ישראל חברים [ירושלמי חגיגה ב, ו]

"עיר שמחברת ישראל זה לזה" [תלמוד ירושלמי]

 זהו מה שנאמר: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה  לה יחדיו" [תהלים] היינו: עיר שחוברה לה' - שמחברת בין ירושלים של מעלה לירושלים של מטה, עיר שהיא מרכז לתורה ולמדע, לצדקה וחסד, ועם זאת עיר שבני- אדם חיים בה מיגיע כפיים ולא חיים של בטלה ובטלנות" [ילקוט החכמה]

ולעניות דעתי: נוצר חיבור בין הגעגועים במשך אלפיים שנות גלות לירושלים לבין הציפיות של עם ישראל לגבי עתיד ירושלים בימינו - הגאולה עליה אנו מתפללים יום יום.

יש מנהג הקיים גם בימינו: בחתונה יהודית החתן שובר את הכוס ואומר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

ואסיים בציטוט של הסופר אלי ויזל :

עבורי, כיהודי, ירושלים נמצאת מעל לפוליטיקה, היא מוזכרת בתנך 658 פעמים (את ירושלים בנרות) ואף לא פעם אחת בקוראן. חלקה בהסטוריה היהודית מכריע, אין בעבר היהודי תפילה מרגשת יותר מזאת המבטאת את הכמיהה לשוב לירושלים. היא שייכת לעם ישראל, והיא הרבה יותר מעיר, היא מה שמחבר בין יהודי אחד לרעהו באופן שתמיד יהיה קשה להסביר. כשיהודי מבקר בירושלים לראשונה, זו לא הפעם הראשונה, זו שיבה הביתה. השיר הראשון ששמעתי מאמי היה שיר ערש על ירושלים. העצב והשמחה שלה – הם חלק מהזכרון הקולקטיבי שלנו. מאז שדוד המלך הפך את ירושלים לבירתו, היהודים התגוררו בה עם שתי הפסקות בלבד – כשהרומאים אסרו עליהם להכנס לעיר, ואחר כך כשהיתה תחת שלטון ירדני. 

ירושלים חייבת להישאר בירתם הרוחנית העולמית של היהודים, לא סמל לצער ולמרירות, אלא סמל לאמון ולתקווה. כפי ששמעתי בשם גדול החסידות רבי נחמן מברסלב, שלכל דבר בעולם יש לב. ירושלים היא לב לבנו ונשמת נשמתנו."