כבר כאלפיים שנה עברו, לא הגיע הזמן להתקדם? מדוע עלי לצום
ולהתאבל בגלל בית שחרב בתשעה בחודש אב?
שאלה זו עלתה כבר בימי
התנ"ך, כאשר עברו פחות משבעים שנה מהחורבן.
נפתח תרי-עשר, זכריה
פרק ז'. הפסוקים הראשונים: "וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ; הָיָה דְבַר-ה'
אֶל-זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי--בְּכִסְלֵו. ב וַיִּשְׁלַח בֵּית-אֵל
שַׂרְאֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו--לְחַלּוֹת אֶת-פְּנֵי ה'. ג לֵאמֹר, אֶל-הַכֹּהֲנִים
אֲשֶׁר לְבֵית-ה' צְבָאוֹת וְאֶל-הַנְּבִיאִים לֵאמֹר: הַאֶבְכֶּה
בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי--הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?"
שנת ארבע – היא 68 שנים לחורבן בית ראשון ושנתיים לפני חנוכת
בית שני.
לכל אישיות יהודית חשובה יש גם שם פרסי.
תשעה באב היה גם יום
צום וגם יום אבל המחייב הינזרות. המזבח כבר נחנך, קרבנות הוקרבו ומרבית המקדש כבר
נבנה. האם מוצדק להמשיך בצום?
ו "יְהִי דְּבַר-ה'
צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר. ה אֱמֹר אֶל-כָּל-עַם הָאָרֶץ וְאֶל-הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר:
כִּי-צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה--הֲצוֹם
צַמְתֻּנִי אָנִי? ו וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ--הֲלוֹא
אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים?"
נמשיך לפרק ח' פסוק 16: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ
אֶת-רֵעֵהוּ--אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. יז וְאִישׁ אֶת-רָעַת רֵעֵהוּ אַל-תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם,
וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל-תֶּאֱהָבוּ: כִּי אֶת-כָּל-אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי
נְאֻם-יה'. {ס}
יח וַיְהִי דְּבַר-ה' צבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר.
יט כֹּה-אָמַר יה' צבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם
הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה
וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ. "
הרביעי – 17 בתמוז, החמישי – ט' באב, השביעי – צום גדליה,
העשירי – י' בטבת.
לא נתעלם מפרק ח' פסוק 3 של אחד מאחרוני הנביאים:
ג כֹּה אָמַר
ה', שַׁבְתִּי אֶל-צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם; וְנִקְרְאָה
יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת, וְהַר-ה' צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ. {ס}ד
כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת
יְרוּשָׁלִָם; וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. ה
וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים
בִּרְחֹבֹתֶיהָ. {ס}
נראה לי שאני
אחת ההוכחות החיות להתגלמות-התגשמות הנבואה. אני דובר אליכם ומשענתי בידי מרוב
ימים, והילדים והילדות המשחקים סביבי הם נכדותי ונכדי. ואיך אומרים - אם חלק זה של
הנבואה מתקיים, יש להניח ולקוות שכולה תתקיים. בפרט אם נאזין בתשומת לב ונפנים את
תוכנה.
מה אומר
הנביא בשם הא-ל? – הוא דורש "צדק חברתי", אבל לא מטיל את האחריות על
הממשלה. הוא פונה אל העם, אל כל אחד ואחד מאתנו.
נחזור על הפסוקים [פרק
ח' פסוק 16]: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: ......
כֹּה-אָמַר ה' צבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם
הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה
לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם
אֱהָבוּ. {פ}
נביא גם קטע תלמודי [בהשמטות]:
"מקדש ראשון מפני מה חרב? שהיו בו - עבודה זרה, גילוי
עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים - מפני
מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות אלו [יומא דף ט עמוד ב'].
באותו דף, בהמשך, נאמר על אנשי בית ראשון: "רשעים היו
אלא שתלו בטחונם על הקב"ה. נראה כי אמירה זו טעונה הבהרה. הם אכן
רשעים היו, במיוחד ביחסים בין אדם לחברו (כפי שראינו מדברי הנביאים), אלא סמכו על
כך שבית המקדש הוא משכן הקב"ה והוא יציל אותם. על כך התריע הנביא ירמיהו שאף כינה
את ההיכל בכינוי "מערת פריצים" (ירמיהו ז 21).
אמנם את ההיכל החריבו צבאות זרים, אולם לחורבן גרם הריקבון
הפנימי. וכדי למנוע חורבן שלישי ח"ו עלינו לעשות למען "צדק חברתי".
ולא רק תפקיד הממשלה הוא, אלא כל אדם בביתו ובסביבתו.
אצטט את עיקר דברי
מורי הרבי הרב עדין שטינזלץ [אבן-ישראל] יחי' לאי"ט : "עיקר האבל בימינו
אינו על מבנה שנהרס או על פולחן ודרכיו, אלא על מרכז רוחני שאיננו, על עם ישראל
החייב לחזור למהותו המוסרית ויחודו".
אומר זאת במילים שלי : אבל תשעה באב כבר אינו חובה דתית, אלא
אבל לאומי (אם כי אצלי אישית יש זהות מלאה בין המושגים "לאומי" –
דתי"). אבל גם בני עמי שאינם מקימים מצוות הם חלק מרכזי בעם ישראל, וכמו שאמר
הרב קוק : "עם שאין לו עבר – גם עתיד אין לו". נשאב מן העבר, נכאב את
אבדנו ונפעל יחד לעתיד טוב יותר !
ראיתי היום קטע מעניין המתייחס למאמר חז"ל: "כל
המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" [בבלי, תענית דף ל'
ע"ב] כותב על כך רבנו חיים מוולוז'ין. יש לקשר זאת למאמר חז"ל [פסחים נד
ע"א] "גזירה על המת שישתכח מן הלב". מי שמתאבל על ירושלים מראה בכך
שבלבו ירושלים חיה וקימת, לכן הוא כבר רואה בשמחתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה