מדינת ישראל הכריזה על עצמה בחוקת יסוד כמדינה יהודית ודמוקרטית. הבה
נראה את משמעות הדבר:
מקור הרעיון של הפרדת רשויות כחלק מעקרונות
המשטר הדמוקרטי מגיע מההוגים מונטסקייה וג'ון לוק, שראו בדמוקרטיה ייצוגית הכרח מציאותי
אך מצאו לנכון לטעון כי ביטוי של עקרון הגבלת השלטון בא לידי ביטוי דרך הפרדת רשויות.
הרעיון של הפרדת רשויות קובע כי במדינה
דמוקרטית ישנה חלוקה של הכח בין גורמים שונים וכי לא כל הכח מרוכז בידי גוף אחד. המטרה
של הפרדת רשויות היא הגבלת השלטון ומניעת ריכוז של כח עודף במקום אחד, וכך הרשויות
השונות פועלות בכדי להגביל זו את זו.
העקרון של הפרדת רשויות בא לביטוי בהפרדה
של הכח לשלושה נושאים: חקיקה, ביצוע ושיפוט, ובהתאם ישנה הפרדת רשויות בין הרשות המחוקקת
(הפרלמנט), הרשות המבצעת (הממשלה) והרשות השופטת (בתי המשפט), באופן שנוצרת תלות הדדית
בין הרשויות השונות שבולמות ומאזנות זו את זו.
עקרון הפרדת הרשויות נועד: להגביל את השלטון ובכך לוודא כי האזרח חופשי מסכנה של עריצות השלטון ועריצות
הרוב.
כפי שניסח מישהו [איני זוכר מי] "שלטון מביא לשחיתות, שלטון
מוחלט מביא לשחיתות מוחלטת".
אך מתברר כי למרות שכך לימדו אותנו בשיעורי אזרחות בבית הספר – השיטה
לא עבדה, והיה צורך להוסיף לה את עקרון ארבעת החירויות:
רוזוולט הציע ארבע חירויות בסיסיות שלדבריו
כל אדם זכאי ליהנות מהן בכל מקום בעולם. החירויות היו: חירות הביטוי וההבעה, חירות
הדת, חירות ממחסור וחירות מפחד.
אך עדיין לא נוצר משור דמוקרטי אמיתי, והשיטה מקובלת כיום היא: מערכת מורכבת של 'איזונים ובלמים' הדואגים לכך שרשויות
מסוימות לא ישתלטו על אחרות, וכל אחת מהן חודרת לתחום חברתה ובולמת אותה. כבר אמר דוד
"תורת השם תמימה משיבת נפש עדות השם נאמנה ..."
הבה נראה כיצד היו השלטון והסדרים אלפי שנים קודם, כמתואר היטב בפרשה
שלנו המתחילה במילים: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים
תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ
אֶת-הָעָם מִשְׁפַּט-צֶדֶק... [טז 18]
המשטר חיזק את הרשות השופטת על ידי כך
שהצמיד אליה את המשטרה ככח מוציא לפועל. חז"ל מדגישים את כח השוטר
כ"שליח בית דין", אך מיד בפסוק זה הוא מגביל את כח השופט ודורש ממנו לדרוש ולהפעיל את
הצדק, ולא לפי הפירוש הכוחני שהרשות הזו נטלה לעצמה. המקרא ממשיך [דברים ט'ז 17]:
" טז וָאֲצַוֶּה אֶת-שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא
לֵאמֹר: שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין
גֵּרוֹ. יז לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט,
כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן--לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט
לֵאלֹהִים הוּא; וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו. יח וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אֵת כָּל-הַדְּבָרִים
אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן ..."
המקרא מגדיר היטב את סדרי המשפט [ראה גם פרשת משפטים בחומש שמות]
שמוע. הדיין מצווה להאזין היטב לדברי
המתדיינים ללא הפליה בין יהודי לבין תושב אחר בארץ. לא לדון
אדם שיש לו קשר קודם אליך ובכלל לא להעדיף, ואין על הדיין מורא אלא מורא הדין.
רשות מערערת שהשופט יכול להפנות אליה את הצדדים. וממשיך הכתוב [שם 19] "וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד--כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף
דִּבְרֵי צַדִּיקִם. כ צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף--לְמַעַן
תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ.
העוול הנורא של שוחד. אף אם אתה בוטח
בעצמך, עצם קבלתו עושה אותך עיוור ואטום כלפי צד אחד ועליך לרדוף ולחפש את הצדק
האמיתי. המקרא מציב את משפט הצדק כתנאי לחיים בארץ היעודה.
והמקרא עובר לדון בדיני נפשות [שם י'ז 14]:
"ד וְהֻגַּד-לְךָ
וְשָׁמָעְתָּ; וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב--וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה
הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל. ה וְהוֹצֵאתָ אֶת-הָאִישׁ
הַהוּא אוֹ אֶת-הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל-שְׁעָרֶיךָ..." אם הגיעה אל השופט
שמועה, עליו להיות שופט-חוקר ולחקור היטב [הוא, בעזרת השוטרים הניצבים לרשותו, ולא
גוף כמו פרקליטות] ושוויון מלא בפני החוק לגבר ולאשה, ובית המשפט מפעיל את ההוצאה
לפועל... אחסוך מכם את הכניסה לדיני עדויות ולמקום המשפט.
אך כאן הכתוב מכניס רשות נוספת, הכהונה,
הממונה על הוראת החוק לעם, לבדוק אם אכן היתה התראה, והאם הנידון ידע את החוק.
ואז עובר הכתוב לרשות המבצעת – המלוכה [שם
ט'ו 1 והלאה] ומתחיל במגבלות המוטלות עליה. עליו להיות בן העם, לא להרבות בצבא
ומרכבות, לא לצבור רכוש, לשים את החוקה [התורה] תמיד לפניו, ולא לשמור מרחק
[דיסטנס].
וחוזר לכהנים הלוויים באותו צו שהחל על מי
שמתפרנס מהקופה הציבורית.
כאן עובר הכתוב [דברים יח 9
והלאה] לאיסור התבוללות בגויים ובחוקותם ומגיע אל הרשות המבקרת - הנביא, שאין לו
סמכויות אך הוא מצווה להיות שומר המוסר והמידות.
עובר הכתוב לענישה ובידוד [שם י'ט 1 והלאה].
הוא אינו מקבל הקמת בתי סוהר, אלא חיים בסביבה מתקנת ומשקמת [ערי מקלט] בפיקוח
הכהנים.
וחוזר להתראה כללית [י'ט 13] של איסור השגת
גבול ושמירה על קניין הפרט, וחוזר ומתרה בעדים. ואז עובר לנושא מלחמות, להדגיש כי
החוק בשינויים מסוימים תקף גם בעת קרבות.
הארכתי למדי ולפרקים האחרונים בפרשה [ט'ז
ואילך] אקדיש קובץ מיוחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה