כבר עמדתי על הנושא בקובץ טו באב ויום הכיפורים, עתה אבקש להביא אותו
מהזווית השניה.
עיינתי בכתבה של אחד מגדולי מחשבת ישראל בדור הזה – פרופסור שלום
רוזנברג יצ"ו [מוסף 'שבת' של 'מקור ראשון'
מיום ה' בתשרי תשעט], מן הראוי היה להביאו במלואו אך ארשה לעצמי לקצר ולעבד.
מדוע דוקא ביום הכיפורים יצאו בחורי ישראל לחפש להם כלות בכרמים?
במשניות תענית [פרק ד ה'] אומרת לנו המשנה – "אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל
כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם
יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ.... וּבְנוֹת
יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר,
שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי,
תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. (משלי לא ל-לא) "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי,
... וְאוֹמֵר, תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ.
יום זה נבחר לחגיגת המפגשים, דוקא ביום
בו יהודים רבים עוצמים עיניהם "ומה אתבונן על בתולה". כי במהלך החיים
המשותפים שבונים עתה, יקרה רבות שיהיו חייבים לפנות אל בן/בת הזוג בבקשת או בהענקת
סליחה.
ועוד, יום הכיפורים הוא קודש קדשים
וחיי הזוג מתחילים בקידושין, כאשר אז וגם בימינו אנו מוקפים בחיים של אבדן דרך
וגבולות. והכתוב אומר לנו שדוקא חיי המשפחה שלכאורה מושתתים על חולין, רק הם
יכולים להתעלות לדרגת 'קודש קודשים' דוקא בשל הזוהמה והשחיתות האופפת את חיינו.
חיים אלה יכולים להיות קודש הקודשים של
תרבות ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה