פרקי משה - בראשית

       = – [ בראשית...  הארץ כביטוי למה שברא ה' מכוח סודות הבריאה,  ויכולו.. וכל צבאם – כל הנברא מצטרף לצבא גדול והכל חייבים למלא תפקידם, כולנו בשירות צבאי.  ויכל... מלאכתו – מלאכה כמו מלאך – שליחות ומטרה, וכל הבריאה היא "מלאכת" ה' – הגשמת רצונו.  ויברך את יום השביעי כי בו שבת – השבת מיועדת לאדם, לצורך חינוכו לראות את עצמו ואת העולם במעמד שניתן לו מה'.     אלה תולדות השמיים והארץ בהיבראם ביום עשות ה' – מופיע שם חדש הוויה  - זה שמעניק בכל רגע הויה חדשה,   ארץ ושמים – בהנהגת העולם המוסרי תלויים השמיים בארץ – בהנהגה האלוקית התלויה במעשי האדם.    ואדם אין לעבוד את האדמה –בשעה שהאדם  הוא כשמו הוא עובד  אדמה וכך מקדם את ייעודה, הטבע הפיסי מתעלה על ידי כך . קללת האדמה היא בעבור האדם כי שגשוג האדמה תלוי בנאמנות האדם למצוות ה'. האדם לא התקלל ולא השתנה ייעודו להעלות את החיים הגשמיים ולקרבם לה'. כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים – ספר בראשית שייך לתורה – שבאה להורות לנו את עיקרי האמונה, ואינו בא לספר היסטוריה מעשית כפשט הפסוקים. ניתן גם לומר כרש"י שמעשה בראשית כולו נכתב כדי שלא יאמרו ליסטים אתם. ולא רק עצם הבריאה אלא  גם מעשי האבות הבריתות ריבי הבנים וכל פרטיהם שייכים לכך. כלומר,  שזו הדגשת ופירוט הדמות של העולם ושל עם ישראל וייעודו ולכן גם של העולם. ולפי זה מעשי אבות סימן לבנים פירושו שנלמד ממעשים אלו את ההשתלשלות והמהות של זכותנו על הארץ ועל ייעודנו בה .        כמו כן אנו לומדים בהמשך מדוע לא לישמעאל ועשיו, כאשר רק הכוונת ה' מרחיקה אותם מהייעוד של ישראל. (מעניין שבשני המקרים על ידי פקודת ה' לשמוע בקול האימהות). אמנם נשאר להם משהו מברכות האבות . השם ישמע-אל אומר משהו וגם ידו בכל, וכן והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צווארך.] הרבי מליובביץ' עומד בתוקף על כך שסדר בראשית הוא בדווקא וכן מניין השנים מבריאת העולם, ושכל ממצאי הארכיאולוגיה ניתנים להתעלמות כיוון שאיננו יודעים איזה תנאים היו בעולם בימים הראשונים (כולל הופעת והיעלמות דינוזאורים והאדם הקדמון?). [ואולי גם הוא מסכים שעד להכנסת הסדר לעולם עם כניסת השמש והירח למסלולם, עברו תקופות רבות במסגרת הימים הראשונים, ברוח המדרש שה' היה בונה עולמות ומחריבם. ואולי גם כוונתו שמניית השנים מתחילה מבריאת האדם הנוכחי שהייתה ביום הששי, שהיה ראש השנה. אבל לא הזכיר אפשרויות אלה במכתביו שפורסמו.]        הרב נגן – בספר הבהיר (קבלי), התורה נפתחה באות ב' כי היא פתוחה רק קדימה, ללמד כי ה' הוא ביתו של העולם – מקומו של העולם , ואין העולם מקומו. ה' כולל הכל והוא מקור החיים. עם זאת למרות שיש יסודות המאחדים את כל צורות החיים, קיימת צורת חיים מיוחדת לכל פרט. חלק מזה הוא שתפיסת המציאות מעצבת את היחס שלנו לכל מה שקורה עד שהיא הופכת לנו לחלק מהמציאות עצמה. כך ברנר אמר לראי"ה – בכל מקום אתה רואה אור ואילו אני בכל מקום חושך.  הרב שטיינזלץ – רש"י מעורר בעיה מדוע לא נפתחה התורה במצוות, אך הרמב"ן מסביר כי בבראשית נמצאים יסודות האמונה ודמויות המופת ובעיות היסוד           [ ניתן לומר גם שדרך ארץ קדמה לתורה – להוראת המצוות].  קין הבל ושת – לפי המדרש העולם חי מנשמות קין ושת כי נעמה מצאצאי קין הייתה אשת נוח. קין מיצג את "אשר ברא א' לעשות – על האדם ליצור ולתקן, וזה נמצא בפירוט צאצאי קין. היצירה וגם הטכנולוגיה צריכים לעזור בכך, אך הכרחי שהייראה תהא קודמת לחכמה – שלא ננצל את ההתפתחות לרעה. אולי גם חטא עץ הדעת היה רק מפני שהקדים לאכול ממנו לפני שהוכשר לכך. זה גם פירוש האימרה שמי שחכמתו מרובה ממעשיו (הטובים) אין חכמתו מתקייימת.      הרמב"ם - הזמן – במעשה בראשית נוצר העולם וגם הזמן שהוא נספח לתנועת הגלגל (המורה ב כט), וכן שכל מה שנזכר בתורה במעשה בראשית אין כולו כפשוטו.

     ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים  ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" [בראשית א' 27 ] - יצחק - המשמעות המודרנית של המונח "בצלם" , זו שנתן לה אליעזר בן-יהודה של תעתיק ,של דמות - אינה זו שהייתה בדורות קדומים.. המובן המקראי הוא יותר 'תדמית'.  הרמב"ם ורס"ג –  המושג "בצלם א-לוהים" [שאין לו גוף ודמות הגוף] מתייחסת לשכל , ליכולת להבין ללמוד ולהביע, דבר שניתן בחסד הא-ל רק לאדם ולא לשאר היצורים. במורה א א – תוארו כתואר בני המלך הצורה החיצונית המורגשת, הצלם הוא נופל על העניין בו נתעצם מוחו, וביסודי התורה ד ח – שהיא ההשגה השכלית. [וכך גם ברש"י – כדמותנו – להבין ולהשכיל ].     המהר"ל - מתייחס לדמות הגוף – ואומר כי האדם הוא החי היחידי הניצב זקוף וביכולתו להשקיף על כל בעלי החיים מלמעלה, ולעומת זאת לראות את השמיים מלמטה  ( דרך החיים  ג'ד',  ב 'א'.   מובא גם בחסידות ובעצם מרומז כך ברש"י).  אך במקום אחר  הוא מצביע על הבחירה החפשית, וכן מבאר המשך חבמה.         ובדומה לכך הרמח"ל - מפרש כי המושג מתייחס ליכולת האתית-מוסרית של האדם, היכול להבחין בין טוב לרע.  רבנו חיים מוולוז'ין - הכוונה  היא לכושר היצירה , שהיא תכונה אלוקית. בהסתכלות קצרה ב"נפש החיים" גיליתי כי הוא אומר משהו הרבה יותר משמעותי – האדם דומה לבורא בכך שמעשיו משפיעים ומשנים בכל אלפי העולמות.  רבנו בחיי -  לפי מובן המילה בצלם בדניאל ג 19 ובתהילים לט 7 – הוא מגדיר צלם כתואר, אך אני מבין כי כוונתו למהות, ויצחק מצטט מהרמב"ן בשם הרד"ק כי כדמותנו פירושו דומה לעליונים בתואר ולתחתונים שידמה גופו לעפר. והוא מתנגד להגדרה זאת המאחדת את שני הדימויים, ומביא את הגדרת הרמב"ם בתחילת המורה כי תוארו הצורה החיצונית המורגשת (כדמותנו?) והצלם הוא העניין בו נתעצם מהותו, ובהלכות יסודי התורה  ד ח, מסביר שהיא ההשגה השכלית. ומביא רבנו בחיי – ויש שפירשו שהוא עולם קטן. רבינו בחיי אומר גם כי ה' מתגלה בלשון בני אדם.   הגרי"ד – הולך בעקבות ר"ח מוולוז'ין שזה כושר היצירה אך מוסיף שבדרגה היותר גבוהה זה רוח אלוקים.            לווינס -  בספר "מעבר לפסוק"  דיון בדברים אלה. קודם כל הוא מעיר כי בפרק ה' 1 כתוב גם בדמות אלוקים. הוא מצטט כי האל הוא נשמת העולם ומקיים את העולם בכל רגע, עם זאת אמרו חז"ל שהכיסא נושא את נושאיו. האדם נמצא במקום הנמוך, כשהמלאכים וכל העולמות במקום גבוה יותר, ובכל זאת נשמת האדם (נפש רוח ונשמה) משפיעה על העולמות והכוחות של הבריאה. "כל איש ישראל... פרטי מעשיו דיבוריו ומחשבותיו...כל אחת עולה לפעול בגובהי מרומים... ויהי האדם לנפש חיה... הוא הכוח של עולמות לאין שיעור" ומסביר לווינס  לפי זה את "חיי עולם נטע בתוכנו ", שהאדם משמר או מזיק את הבריאה. משום כך האדם בצלם אלוקים, שותף בבריאה השוטפת, בשונה ממשמעות השם בן ארבע אותיות שהוא אחדות ה' שהיא אין סופיותו "מצד האל". אמנם גם כינויו בזוהר כאין סוף אינו  כינוי עליו אלא על השגתנו אותו מצד התחברותו לעולמות. "אלוקים מצידנו" דורש עבודתו שהיא שכלול הכוונה המוסרית הממלאת את החיים הדתיים.      שלום רוזנברג - לפי הרב קוק  לאדם אני פנימי אותנטי, ואני חיצוני שבנה לעצמו מתוך המגע עם העולם שמסביבו, שכאשר יחזקאל אומר ואני בתוך הגולה אני העצמי האותנטי נמצא בגולה בתוך עצמי המזויף, וזהו הניכור. ביעור חמץ מסמל את השחרור מהאני המזויף. "שהיזקו מצוי בעת אשר אור הגאולה מתנוצץ עליו" (על דורנו). והדבר משתקף ב "חטא האדם הראשון שפנה לדעתו של נחש ואיבד את עצמו... ולא ידע להשיב על שאלת אייכה מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו. מימד אחר של אותו חטא הוא כשאנו בוחרים לנו עיסוק מבלי שנברר את רצוננו האותנטי. כל זה מתקשר גם בזה שהאדם הוא בעל צלם אלוקים   -"חיים מגמתיים ...שהם שווים את ערכם " – בעלי משמעות. ומוסיף – העבד האמיתי הוא אדם "שאין תוכן חייו מאיר בתכונתו העצמית אלא במה שהוא טוב ויפה אצל האחר השולט עליו... בין שהיא עבדות רשמית ( פשוטה), בין שהיא מוסרית – במה שהאחר מוצא שהוא יפה וטוב.    נחשוני - במדרש רבה – כשברא הקב"ה את האדם... אמר אם אני בורא אותו מן העליונים יחיה ולא ימות, ואם מן התחתונים ימות ולא יחיה, לכן אברא אותו מן העליונים ומן התחתונים שאם יחיה ימות ואם ימות יחיה. ומסביר כי הכוונה שיהיה מקשר בין העולמות, ומצטט  את הירש שאמר כי  שכיוון שהאדם הוא מטרת הבריאה נקראת הארץ אדמה  על שם האדם שנוצר ממנה. נעשה אדם פירושו שאינו ככל הנבראים, אלא הדום לכסא של מעלה, ושליט על הבריאה – אדון ומצווה. נחשוני מוסיף להסברי בצלם אלוקים  כי רש"י מתכוון שהתגלות ה' באה בהזדמנויות רבות בצורת אדם. מהרי"ל בלוך מטלז - צורת האדם יש לה מקבילות בעולמות העליונים מבחינה רוחנית , לכל אבר לכל רגש לכל מידה ולכל כוח. להגדרת הספורנו שצלם פירושו הבחירה, מוסיף (נחשוני?) כי האדם דומה לה'  בנושא הרצון החפשי למרות שברור שהעליון הוא תמיד טוב. פירוש נוסף הוא שבצלם אלוקים פירושו בצלם הדיינים או האישים הנעלים שהם בעלי שכל ותבונה. [קשה לי להבין את זה מכיוון שאדם הראשון נוצר עשוי ולא תינוק שצריך לגדול ולהידמות למישהו]. נחשוני מביא מהירש שבצלם הוא אפשרות התלבשות מידות הקב"ה באדם – רחמים, חסד, אמת, משפט, קדושה, שאז הוא מין בא כוח של ה'.   הירש בפירושו מסביר כי בצלמו – לבושו הגופני הולם ייעוד לקדש את הגוף למען יוסיף להיות צלם אלוקים.  מי השילוח - צלם הינו גוף החיים כמו תינוק שנולד, ודמות היא כאשר יתפשט ברצונותיו, וזה עיקר בריאתו כדי שישתוקק להתרבות דברי תורה. [אני מבין כי בניגוד למובן הפשוט כי דמות פירושה הידמות פיזית, הוא מגדיר אותה כהידמות לקב"ה על ידי אימוץ דברי תורה].        הרב יונתן זקס - מזהה את בצלם אלוקים עם אפשרות הבחירה  היוצרת את נושא המוסר, ושזאת הנקודה המבדילה את האדם מבעלי החיים.                     נתיבות שלום (בפרשת תרומה) - שואל כיצד ייתכן שהאדם נברא בצלם אלוקים, הרי אלוקים אינו גוף. ומציע שהאדם נברא לשמש לידיעת האלוקים כמו שהמציאו מפה כדי להבין את המציאות בשטחי המדינות. האדם ואיבריו הם כמין מפה המקבילה למציאות או לאורות של העולמות העליונים [הסבר שהוא מציע גם למרכיבי המשכן. אם כי הסבר זה מתייחס למושג העולמות שגם הוא אינו די ברור, אני מסוגל לחברו עם ההבנה שכל מושג בעולמנו מחובר עם מושג מופשט. כך האור מאפשר להבין מהי הבנה, האמת מאפשרת לחשוב על האמת הסודית והאין סופית של האלוקות . העניין הוא בכך שהפשטת המושגים שלנו מהווה פתח להתקדמות בידיעת ה' שנצטווינו עליה, ובמיוחד לפי הרמב"ם. ייתכן שהצעה זאת של הנתיבות שלום היא הכי מתאימה להבנתנו מהו צלם אלוקים במושגים של עולמנו הנוכחי. כמו כן היא מזדהה עם הבנת רבנו בחיי ועוד כי מדובר בדמיון המהות].   בגמרא מועד קטן טו: - אבל חייב בכפיית המיטה דתני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בהן ובעוונותיהם הפכתיה, כפו מטותיהן עליה. [הפירוש אינו ברור לי כי משתמע מלשון זאת כי הדיוקן היא מהות הנשמה  המחייבת חיים והיפוכו – לקיחתו - הוא המוות. מצד שני הפירוש המילולי למילה דיוקן היא צורה פיזית, בדומה לפירושים אחרים]. אפשטיין -  בגמר בריאת בעלי החיים אומר ה' נעשה אדם בצלמנו כדמותנו והמדרש מבאר מדוע כתוב נעשה בלשון רבים         (בנוסף למובא ברש"י לסמל את הצורך בשיתוף בין אנשים), כי האדם הוא השותף ביצירתו           , כי בחייו הוא היוצר את אישיותו - יוצר אדם או מענטש או משהו אחר, וזה הנקרא בפינו חינוך. ומביא דוגמא מהפרשה       - ויצא קין מלפני ה' , כיצד יוצאים מלפני ה'? רש"י – על ידי גניבת דעת של המקום, וזה לא כל כך מובן, וב"בית יעקב" שהכוונה היא שגונב את דעת עצמו , מעמיד פנים כאילו ה' אינו רואה וכך יכול לחיות עם עצמו.       משך חכמה –  צלם אלוקים –  הבחירה, הרב סולובייצ'יק – כושר היצירה כאשר המוסר והדת מהווים מדרגה.  בספר דברי הגות הוא מגדיר כי הוא בצלם כי בפרצופו הרוחני הוא נושא את התגלות ה' לבריותיו, כי המידות האלוקיות הוכנסו לתוך הווייתו, משום כך גם נאמר לו להידמות ליוצרו.    רוזנברג – חי מדבר ובעל הומור.    מי השילוח – צלם היינו גוף החיים כמו תינוק שכאשר יתחיל להתפשט ברצונותיו ייקרא דמות, וכן בנפש... וזה ביום ברוא אלוקים... בדמות.. כי זה עיקר בריאתו כדי שישתוקק להתרבות דברי תורה.    רבינו בחיי – נעשה אדם – אני והארץ. הרמב"ן - ועל דרך המדרש שהבורא פועל על ידי אמצעים . בצלמנו – תואר, כמו וצלם אנפוהי אישתני (צורת פניו השתנתה, דניאל ג), וכן אך בצלם יתהלך איש (תהלים לט ז ) . כדמותנו הוא דמיון הצורה, והכוונה שיהא דומה לעליונים בתואר ולתחתונים בדמות שיידמה גופו לעפר . בצלמו – השגה שכלית, מהות של מעלה ושל מטה. שערי אורה -  כל הכתוב בתורה על עין יד רגל וכד' של ה', באים רק להורות על גדולתו ואמיתתו ואין כל בריה יכולה לדעת מהותו, אלא שאנו עשויים בצלם ואם יזכה האדם לטהר איבר שלו יהיה בדמיון לאותו דבר עליון פנימי.    חיים כהן (המכונה החלבן) "תולדות אדם" -  להיות בצלם אלקים הוא כשאדם נמצא במדרגה כזאת שאין הוא מפעיל שום רצון מחשבתי לקבל משהו להנאתו, אלא רק לתת, וזה היה מצב אדם הראשון קודם החטא, אך כשהפעילו רצון לאכול מעץ הדעת נפל ממציאות זאת ואיתו כולנו. [בפגישה משפחתית במוצ"ש וירא, דובר על כך (ארי במסגרת התכוונות) שלפי ר' נחמן כשאדם דן כל אדם לכף זכות ואינו מתרעם - דן את כולם  לכף זכות, הוא יוצר בדרך זאת חיים טובים יותר עבור עצמו, מתוך הערכה לטוב של חבירו. וזה מתקשר יפה עם הקטע של חיים כהן. יש כמובן להוסיף לכך שרק אם אדם מעריך די את עצמו, את הנשמה שהיא חלק אלוקים ממעל, יוכל לנסות מערכת כזאת. וכן אעשה לו עזר כנגדו – גם כשאדם עושה לעצמו חשבון נפש, כל המחשבות יכולות להופיע רק כאשר יש, לפחות במחשבה, כתובת של מישהו המרגיש אותך, ואז לא הכל אבוד וזה מציל מהתאבדויות. הבנה על ידי הזולת נותנת את נקודת המנוף שאיתה אפשר "להרים את העולם".   משהו דומה - ]  לווינס – להיות אני אינו רק התגלמות התבונה, רק על ידי המוסריות,  זה להיות מסוגל לראות את עלבון האחר – את פניו. מקור המוסריות אינו הדרישה לשוויון אלא הדרישות האין סופיות לשרת את האחר, הנצרך. [לגבי שיטתו כי בראיית צרכי האחר קיימת התגלות ה', מעניין לציין כי דוסטוייבסקי (לפי ציטוט הנדרסון) כתב –האדם המשתוקק לראות את ה' אינו מחפש אותו ברקיע אלא באהבת אדם.].  הרב שלמה פישר – מקדימים של יד לשל ראש למרות ששל ראש מקודש יותר, כי תמימות הלב ושלימות המעשים קודמים לחקירות השכל – יראה קודמת לחכמה. מיהו האדם – לפי הגר"א הרוח הוא העיקר, והמקבל שכר ועונש, והנשמה היא השכל המלמד לאדם דעת, והוא בשמיים ורק ניצוצות ממנו באים לאדם להנהיגו ולהשכילו. הנפש היא השיתוף לגוף, וכל זה בניגוד לדעת הרמב"ם שהעיקר הוא השכל. וכבר אמרו הבאים אחריו והמקובלים כי העיקר הוא הלב.

              בראשית א' וב' –  יואב שורק -  מציע שהבריאה בפרק א היא של יצור הנעלה על בעלי החיים, בעוד שבפרק ב נוצר בדיוק כמו כל בעלי החיים, ורק לאחר נוח קיבל שוב יתרון עליהם. הוא מחבר לזה גם את עליונות הגבר על האשה, אמנם לא ממש עליונות אלא רק האקטיביות או היזמה של הגבר ורק היענות של האישה .    הגרי"ד סולובייצ'יק נותן משמעויות מחודשות לפרטי סדר פסוקי היצירה וההתפתחות של האדם בפרשת בראשית. האדם שמסופר על בריאתו ביום השישי נברא זכר ונקבה ( נקבה זו אינה חווה?), היה בשלב זה אדם נטורה, שנוצר כאילו לחיים טבעיים הדומים לשל בעלי החיים. אמנם קיימת נקודה נוספת שהיא צלם אלוקים, האפשרות שלו להידמות לה' על ידי חיים בצורה מיוחדת. אבל בפרק א טרם הגיע לקיום של מודעות עצמית. רק בפרק ב' משתחרר האדם מן האנונימיות ומזדהה כאישיות – פרסונה. השוני הזה בולט מתוך תוספת הכינוי ה' המסמל את היחס המיוחד של הבורא לאדם, בעוד שאלוקים מסמל את הכוח העליון שלא ייתכן קשר ישיר אליו.  במצב החדש האדם שואף ליפה ולנשגב. המעבר נמסר לנו בשתי נקודות תפנית. האחת היא נטיעת גן העדן, הכולל שני עצים המסמלים את שתי שאיפות האדם – לחיות ולדעת, ושם בו את האדם וכך הוא מובל לשאיפותיו. עם זאת הוא גם מסתכל על הטבע מבחוץ, מפתח את הכרת האני, את הדימיון, וחולם על שליטה. הנקודה השנית היא עימות עם צו מוסרי, וכך פיתוח מודעות מוסרית והכרה בכך שיש גם מקום למניעה של התקדמות ועצירה כדי לחשוב. האדם נעשה אישיות מטפיזית ברגע שקיבל צו מה' להימנע מאכילה מעץ הדעת. צו זה הינו מעבר לדברים שנאמרו עד כה השייכים לדחפיו הטבעיים – פרו ורבו, מלאו את הארץ וכבשוה. ציווי ההגבלה הינו חיוני כדי לחיות נכון בעולם שבו הוא לא יהיה יחיד. רק בשלב זה בא הפסוק לא טוב היות האדם לבדו, כי בעל האישיות החושב והחווה את הניכור מועד לסבול מבדידות, קיים בו הצורך באישיות תומכת, ואז מופיעה בריאת עזר כנגדו – חווה, ונוצרת קהילה זוגית. הם דומים וגם שונים ולכן מסייעים לשחרור מהבדידות.  אין חיים של הצלחה מלאה, כל יצירה אנושית נושאת את חותם אי השלימות, זהו חותם הקללה האלוקית. חטא האדם הוא הערכה עצמית כאילו להיעשות בעצמו לבורא (והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע). חטא חוה הוא החמדה האסתטית, אפילו כשהיא עוסקת בידע. עונשם הם המיגבלות. את נוכחות ה' בבריאה אנו חשים בדמות השכינה שירדה לעולמנו כמין צמצום והיא דואגת לנו, אך האל האינסופי מסתתר כי אינו מתערב בסופי.           הרב נגן (לפרק א' וב')– בהמשך להצעות ברויאר והגרי"ד מציע שפרק א' הוא עשייה – פרו ורבו וכבשוה ואשר ברא לעשות, ופרק ב' הוא להיות – האדם חי בהרמוניה בגן עדן, והנימוק לבריאת האישה הוא לא טוב היות האדם לבדו, להיות כלפי פנים. (הוא מביא דוגמא שניהרו אמר לקרליבך על שאלתו מה לעשות עם הבעיות המדיניות, שהודי היה שואל מה להיות).  גם בחיים השוטפים יש לנו ששת ימי עשייה ויום מנוחה – הווייה.  הרב קוק מסביר את נושא חטא האדמה שהצמיחה עץ פרי שאין טעם העץ כטעם הפרי כמשל ליחס בין התכלית לאמצעי. שכוונת ה' הייתה שגם הפעולות יהיו בעלות ערך לעצמן ולא רק המטרה. העולם היה צריך להיות כזה שבו הצורה החומרית תעיד על התוכן הפנימי, ולמעשה נוצר מצב שעשייתנו היא ללא משמעות קיומית מצד עצמה. (כדוגמא הוא מביא את טום סוייר שהפך עונש שקיבל לצבוע גדר כמין פרס ואז חבריו נתנו לו תמורה על כך שייצבעו). בשפה הרוחנית מוגדר בחיינו היעד הרוחני כהתעוררות ממצב של כמין שינה. אנשים סובלים מהעדר המודעות לחיים כיוון שהם מתרכזים בעבר ובעתיד ללא נוכחות בהווה.  כאשר העשייה מכוונת רק לתכלית היא מנותקת מההווייה שלה, וזהו חטא הארץ, שעולם העשייה קיים ללא קשר עם המהות הפנימית שלנו, כי צריך להיות ולא רק לעשות. זה גם סוד הגירוש מגן עדן. האכילה מעץ הדעת יצרה שינוי תודעתי כאשר כל דבר במציאות הפך להיות טוב או רע, למרות שלא המציאות השתנתה אלא יחס האדם אליה. ואולי ניתן אף להציע כי בזיעת אפיך תאכל לחם היא הצהרה על חיבור לעצם החיים ולא קללה בלבד, כאשר הזיעה עשויה לשמש מפתח למציאות משמעותית קיומית שהיא ברכה. לפי רבי נחמן החיבור לעץ החיים שנמנע מאיתנו יבוא אם המילה זיעה תתפרש כראשי תיבות זה היום עשה ה' נגילה. הבשורה של היהדות היא הכלת הכוח להיות עם הכוח לעשות בחיים עצמם.                                                                 [לעובדה לאכלה ולשמרה - כללי -  להלן  דברים שמצאתי על דף שכתבתי לפני שנים רבות, אולי כהכנה לאמירת דבר תורה או בעקבות שיחה. ואולי בהקשר להכנת הדברים לאירוסי בתי  הראשונה בהם דיברתי על תורה עם דרך ארץ  ועל גדול תלמוד כי הוא מביא לידי מעשה. זה בוודאי מהתקופה ההיא.  ואני כותב אותם כאן מחדש פחות או יותר כלשונם, כפגישה עם חיי בעבר והמחשבות שנשארו מאז.                         האדם נוצר ונצטווה מיד לעובדה לאכלה ולשמרה, וגם לאכלה היא מצווה לפי רבי צדוק, כולל מעץ החיים (שלאחר החטא נמנע ממנו), ורק לא מעץ הדעת. דעת או לדעת פירושה בתורה התקשרות,  ומהו הרע בדעת, אולי הניגוד הוא בין עץ החיים שהוא חיים לעולם והדעת שהיא כמין מוות, כי הברירה היא בין לדעת דבר או לחיות אותו. האדם נצטווה לחיות את האלוקות – לעבדה לשמרה ולאכלה ולא לדעת – במובן של התרחקות - הניגוד להתקשרות, הסתכלות מהצד המביאה  לחוסר הזדהות.   חז"ל גם אומרים שפרי עץ הדעת נאכל פגה, ואם היה אוכל קודם מעץ החיים כל ההתפתחות הייתה אחרת, ולהיות כאלוקים  כלומר  להתעלות יותר על ידי הדעת, ייתכן רק אם היה אוכל קודם מעץ החיים. כיוון שהפך את הסדר נוצר פגם הנמשך עולמית, ולכן נדרשה החרב המתהפכת.   החיים האמיתיים  הם להימצא בברית כאשר כל עשייה קשורה בברית עם ה'.  גם דרך ארץ  שקדמה לתורה הכל כלול ב"כוח מעשיו הגיד לעמו" – הכל כלול בהתגלות ה' במעשיו, הכל ביטוי של כוח ה', כי התורה היא הקישור לה' כנדרש מהפסוק  ראה חיים עם האשה אשר אהבת.              קישור התורה עם החיים הוא יסוד הכרחי, כי אחרת מפרידים בין התורה לחיים וזה הרס, ולכן נאמר לרשב"י באת להחריב את עולמי – במעשיך (התנגדות לעיסוק במעשה היצרני וקריאה רק ללמוד תורה) באת לנתק את העבודה מהאלוקות  (התורה מהחיים). .          בברכות י"ז  נאמר בשם חכמי יבנה אני ברייה וחברי (עם הארץ) ברייה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה...  שמא תאמר אני המרבה והוא הממעיט, שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים, וברש"י – זבולון העובד הוקדם ליששכר הלומד. להבנה כללית זאת אוסיף גם כי בחתם סופר נכתב שעבודה בארץ ישראל היא המצווה המשלימה את הפרק הנלמד בבוקר ובערב, וכן דברי הרב קוק על ערך עצמותי של תורת א"י. הגמרא בברכות שוללת "מלאכתם קבע ותורתם ארעי"  (זה דוגמת סוכתו קבע ודירתו ארעי), אולי כי קבע הוא הקבוע בלבך, לא מבחינת זמן אלא מבחינת המהות. כך לגבי לימוד אומר הרב קוק כי המוכשר למקצוע כלשהוא, הרי זה סימן שנשלח על ידי ה'  למטרה זאת – נקבע ייעודו המהותי. הרגשת הקשר של התורה לקב"ה היא העושה אותה קבע. לכן, בראשית ברא זו האמונה שהכל מציאות אלוקית, והיא גם התנאי להכנסת התורה לברית. (לכאן שייך המדרש בשביל התורה שנקראה ראשית).  וכן גם הסבר הבעש"ט על המפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה הרי זה מתחייב בנפשו – כיוון שעשה הפרדה בין הטבע והתורה . את שני המאורות הגדולים – לכאורה המדרש שהלבנה התלוננה ולכן הוקטנה ולעתיד יהיו שווים, והזכרת הנושא בקידוש הלבנה, קשה מאוד לקבל כפשוטו לאור מה שידוע לנו כיום. ואולי יימצא מי שיסביר מה הייתה כוונת חז"ל ללמדנו כאן מסודות בראשית – שהרי בראשית נכתב לרמזים לפי הרמב"ן. אולי צריך לחפש עוד בספרי הקבלה. ואולי נכתבו הדברים כדי להשמיע תוכן כל שהוא והמשל לפי המידע שהיה בזמנו. ויברך אותם... פרו ורבו - זה ביום החמישי   , וביום השישי -  כנ"ל על האדם, וביום השביעי – ויברך ה' את יום השביעי,  ובנוח ויברך... פרו ורבו, ובלך לך ואברכך... והיה ברכה, - ובמדרש – הברכות בידך כי עד עכשיו היו בידי אדם ונוח , גם ואברכה מברכיך ונברכו בך – ואין כאן פרו ורבו, אמנם אחר כך  כתוב וברכתי אותה (את שרה) וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה והייתה לגויים ועל זה אומר אברהם לו ישמעאל יחיה לפניך. ואחר כך ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו ונתתיו לגוי גדול.  במילון גור לברך פירושו לכרוע ברך, אך גם לדרוש טוב למישהו וגם להלל ולשבח.  ובשפתנו היום יומית גם הבעת תודה לה' ואולי גם התרבות מיוחדת        גן עדן - על הכתוב שה' לקח את האדם והניחו בגן עדן אין זה ממקום למקום אלא הרמת מעלת מציאותו והנחתו במצב מסוים.]                                             עץ הדעת טוב ורע - הרב יונתן זקס – העיניים הם מקור התאוות וגם הבושה, האוזנים מקור הלימוד, אדם וחווה התפתו לעץ טוב ויפה לעיניים, ולכן עברו למציאות חדשה, לטוב ורע לפי העיניים ולפי הסביבה ולכן נוצרה הבושה.                                                                                           ויתבוששו – הספורנו - הכוח המדמה שהגיעו אליו לאחר החטא נתן ממד חדש לתאווה הגופנית.   [פרשת קין –לא מפורש בתורה מדוע לא קיבל ה' את מנחת קין, רש"י מפרש שהביא מן הגרוע בניגוד להבל שהביא מבכורות צאנו. הפסוק מספר לנו שחרה לו ונפלו פניו, ה' מסביר לו הלא אם תיטיב שאת  ופירש אונקלוס (ורש"י) – אם תיטיב מעשיך יסולח לך. לא ראיתי פירוש לזה אבל אני מבין שכוונת ה' לומר לו שהוא יכול להתגבר על קנאתו ודכאונו אם יביא קרבן מובחר יותר או משהו כזה. קין קיבל בכל זאת חנינה חלקית ונהרג רק בדור השביעי. דברי ה' מלמדים אותנו כבר כאן על הבחירה ועל התשובה.  בעצם כל פרשת ההיסטוריה מאז בריאת האדם עד המבול, כוללת חטאי אדם וחווה, קין, למך, בני האלוהים (השרים והשופטים כנראה), ורק נוח נבחר להמשיך את העולם, (אמנם אשתו הייתה כנראה מצאצאי קין).  מפליא מאוד הפסוק כי ניחמתי כי עשיתים. כביכול כאילו שגה ה' – מוסבר רק שכלפינו זה מופיע כך, כדי שנלמד כי אכן יצר האדם רע מנעוריו ויש להשקיע מאמץ כדי שהעולם יגיע למה שה' רוצה מאתנו. מצאתי כי הרב קוק מסביר כי קין זמם להרוג את הבל מראש, ולכן ה' לא קיבל את מנחתו.  הנצי"ב אומר שקין פירנס את הבל, זה מקשה להבין מדוע נדחתה מנחת קין מפני הבל, וצריך לעיין בכך. סיום והתחלת התורה– אולי קיים קשר או דמיון בין החטא שהרס עולם בבראשית לחטא שמנע ממשה את הכניסה לארץ.]                                                             בעשרה מאמרות נברא העולם – הרב אפשטיין–  יש בחז"ל שהקשר בין ה' ואדם קיים בזכות זאת שהאדם מדבר. קיימת שורה של תגובות לדבר ה' (אדם, קין, אברהם, משה) אמנם גם הנחש מדבר. גם הקשר בין אנשים מתחיל בדיבור.. גם קול מבשר מבשר ואומר – הדיבור מחייה, מביא אהבה בשורה ופיוס, אך גם חטא ומרמה.. המילה יכולה לברוא עולם אך אם היא מנותקת מהרצון והאהבה של הבורא היא יכולה להיות גם משהו נורא (מיין קאמפף). כיצד נכנסו כל בעלי החיים לתיבה? אולי הכוונה היא למילה המדוברת – לתוך ספר.                                                     ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי -עמיחי גורדין – בין בראשית לנוח – מדוע בבראשית ה' אומר למחות את הכל ובנוח, מיד לאחר המבול אומר לא אוסיף לקלל, כי בבראשית הכל נברא על ידי ה' והאדם הכזיב, אבל נוח השתתף בהצלה, והשותפות משפרת את הכל, כמו שבירת הלוחות שנעשו על ידי ה' בניגוד ללוחות השניים שנעשו על ידי משה, וכמו שיתוף תלמידים במהלך שיעור .