עשרה בטבת
יום העשירי בטבת הוא יום בו הטיל המלך הבבלי נבוכדנצר מצור על ירושלים בירת יהודה. היה זה בשובו מהניצחון על האימפריה המצרית ולאחר שהרס את ערי המבצר של ממלכת יהודה. המצור נמשך שנתיים וחצי וביום ט' בתמוז ג' של'ח פרץ את חומת ירושלים. הקרבות בתוך העיר נמשכו כחודש ימים וביום ט' באב החריב את בית המקדש הראשון וארמון המלוכה, הרג את מרבית תושבי העיר והגלה, תוך עינויים אכזריים, את שארית תושבי ירושלים.
לזכר אותו אירוע הוטל יום צום על עם ישראל [צום מעלות השחר עד חשכה].
אחת התמיהות שאנו מנסים להשיב עליהן - מדוע נקבע יום זה ,שהוא רק תחילת המצור, כיום אבל? והתשובה פשוטה – זו תחילת החורבן ועל תהליכים הרסניים יש להגיב כבר מראשיתם. אמנם בית המקדש עדיין ניצב על מכונו אבל אולי אם היו מגיבים כבר מההתחלה היה נמנע החורבן.
ביהדות ככלל יש להגיב כבר מראשית המפולת. נכון, החומה הפנימית נפרצה רק ב-י'ז בתמוז ואת המקדש החלו להרוס רק ב-תשעה באב, אך החורבן כבר החל.
יום אבל זה הוא אחד מארבעה צומות שהטילו הנביאים והחמור שבהם [הוא יכול לחול גם בערב שבת].
לאחר השואה הנוראה בה הושמדו ששה מיליון מעמנו - התקינה הרבנות הראשית יום זה כיום אבל לזכר הקרבנות שיום הירצחם לא נודע, והוא קרוי גם "יום הקדיש הכללי".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה