ויצא נזיד עדשים
התנ"ך –
המלמד אותנו מוסר, ערכים ואתיקה ומורה לנו כיצד להתנהג ואיך לחיות – הוא ספר
א-לוהי אשר כל מילה בו שקולה ומדודה. אנסה הפעם להתייחס לקטע קצר בו מבחינה
ספרותית. לא לנסות להתעמק במסר הטמון בו אלא לראות, להבין, להבחין במילים
ולהתפעל.
עברית – לשון
הקודש אנו לומדים מן התנ"ך ונראה לי שהיא מן הגורמים העיקריים לשרידות המופלאה
של עם ישראל בכל הדורות והגלויות.
אביא לדוגמא
מערכון קצר, שולי לכאורה, מפרשת "ויצא" [בראשית כ'ד 29 -36] כשאני מתייחס
אליו כאל טקסט ספרותי בלבד, מבחינה לשונית בלבד, מבלי להתעמק ולנסות לפענח את טמון
בסיפור כולו.
נעבור לטקסט:
כט וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד;
וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף. ל
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה--כִּי
עָיֵף אָנֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ אֱדוֹם. לא
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ לִי. לב
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי
בְּכֹרָה. לג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי
כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים
וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה.
{פ}
לכאורה מוזר
הנוסח המושם בפי עשיו. מה היא מילת הבקשה "נא"? הדמות המצטיירת לנו מן
המקרא היא של איש אלים, שעיר, העוסק בציד [הורג חיות תמימות ובהמשך רוצה לרצוח את
אחיו התאום], ומכל מילות הבקשה [בבקשה, אנא, נא, בטובך, הואל וכו'] שם המקרא בפיו
את הקצרה והעדינה "נא". מחזאי רגיל היה בכלל משמיט את המילה ונוקט בלשון
ציווי.
המקרא מבקש
להפנות תשומת לבנו למובן השני של אותה מילה –"אל תאכלו ממנו נא" [שמות יב
9] שפירושו "חצי מבושל",
ובהמשך המשפט
"האדום-האדום הזה". העדשים צבעם כתום ובעת גמר הבישול צבעם חום, רק
בתהליך הבישול עצמו צבעם הופך אדום. כלומר עשיו כלל אינו מבקש, הוא אומר ומצווה
"הלעיטני בעודך באמצע תהליך הבישול".
כך גם נבין יותר
אמרות אחרות במקרא כמו תפילתו הקצרה והדחופה של משה רבנו על מרים אחותו הבכורה אשר
הפכה לעיניו להיות "מצורעת
כשלג" [במדבר י'ב 13]:
"יג
וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-ה' לֵאמֹר: אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ."
כאן המקרא
מראה לנו כי משה אינו מגמגם, לא עת דברים היא, הוא זועק לשמים א-לי רפא מיד כל עוד
הצרעת אינה בשלה והיא בהירה ומראה אינו שפל מן העור.
והא-ל הרחום
יחיש לנו ישע ומזור עוד בטרם תבוא הרעה.
[נכתב
בעקבות דבריו של הרב דוד פרידמן שליט"א בתום שיעור הלכה ב"כולל ישורון", אם כי נראה לי שהוא
יתקומם ויאמר כי שמתי בפיו דברים שהלא אמר. ואכן אלה הרהורים שעלו בי בעקבות דבריו
והוא אינו אחראי להם].
אם כבר
העליתי זאת, ברשותכם כמה מילים נוספות. הרב פרידמן יצ"ו שהוא תלמיד חכם דגול
[אם כי גם כאן יש לי הסתייגות ממילותי-אני - הרמב"ם בכל ספריו גורס
"תלמיד-חכמים" אך אני נוקט במובן המקובל בשפה היום] נותן שיעור בהלכה
ב"כולל" ואני אם כי איני
נמנה על שומעי-לקחו הקבועים, כי לטעמי הוא מעמיק מדי ומפלפל על "קוצו של יוד",
ולעתים בכך אובד העיק,. אך אני נכנס לשיעורו בדרך כלל באמצע, כי אני להוט
אחר השיעור הניתן מיד אחריו של מורי ורבי שאני מעריצו הנאמן הרב אברהם קוסמן
יצ"ו. אך אם כבר הזכרתי את הרב פרידמ, עלי לציין אפיזודה
אחת. באחד הימים נכנסתי לשיעורו של הרב פרידמן שליט"א ושמעתי שהוא אומר בערך
[איני יכול לצטט במדויק] "תורת ישראל אינה אוהבת גיור, ונאמר בגמרא
:"קשים גרים לישראל כספחת". באותו יום נשאר גם הרב פרידמן באולם להאזין לשיעור
של הרב קוסמן. העזתי פנים וניגשתי אליו בחוץ ואמרתי לו "יסלח לי כבוד הרב אך
יש להביא ציטוט שלם. "קשים גרים לישראל כספחת – לפי שהם מונין עברותיהם של
ישראל", כלומר: הגר הנספח לעמנו מדקדק במצוות [כדרכם של בעלי תשובה
בימינו] בעוד אדם הנולד כיהודי עושה חלק ניכר
מהמצוות כ'מצוות אנשים מלומדה' כדבר שבשגרה וההשוואה לגר אינה עושה לו טוב. בשבוע
לאחר מכן טרח כבוד הרב פרידמן, פנה אלי ואמר לי "סליחה, צדקת, ואחזור לנושא
באחד משיעורי הבאים". כך שהרב אינו רק גדול בתורה אלא בעל מידות והערכתי אליו
גברה.
אגב יש הרבה
פירושים לאמרה זו המובאת במספר מקומות בתלמוד, ואזכיר מהם את זו של בעלי התוספות
[יבמות מז]: "לפי שהקב"ה מעניש אותנו על ידם שהם מיטיבים מעשיהם
ואומר שאין אנו נזהרים במצוות כמותם.." ואומר על כך ר"י עמדין
במקום: "ויש עוד טעם חמישי שקשים לישראל לפי שמחמירים יותר מישראל בדקדוקי
מצוות.."
נחזור
לפרשה. התורה מתארת את יציאת עשו בפעלים רצופים ונמרצים: וַיֹּאכַל
וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה. ארבעת הפעלים באים בתיאור הנוגד את "והוא עייף" בו התחיל
הקטע, נראה כדי להבליט את "ויבז".
כאמור הפעם
עסקנו רק במשהו צדדי ולכאורה שולי, המסגרת ולא התוכן, אך ראו מה יפה היא וכמה
משמעותית, אם הצלחתי להראות מה שרציתי להבליט – דייני הפעם.
וכתוספת, משהו שהרנין את לבי ומשער אני
שגם את לבכם. כבר סיפרתי שבשיעור המחודש הראשון המתארח
בביתי בשבתות, התפתחה שיחה ערה שגלשה לדיון בכלל דברי-תורה, ואחד המשתתפים מר אריה [ליאונרד] קסטנבאום יצ"ו
הביא פירוש מעניין לקטע תפילה שאנו אומרים כל בוקר [משלי א'8]:
שְׁמַע
בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ.
אביו שיחרו מוסר, הוא אינו רואה את
המעשים בעת עשייתם, ורק אח"כ, או כאשר הבן/בת פוסח על משהו לעיניו – הוא
מלמדו מה היה עליו לעשות. לעומת זאת האם, 24 שעות ביממה בילדותו המוקדמת עת
מעוצבים חייו והיא בלי הטפות ומלים מראה לו כיצד לנהוג, עד שהנהגה זו נטמעת
באישיותו ונעשית אצלו ל"תורת-חיים".
אלו המידות והנימוסים שאנו מקבלים
מאמנו ואנו צריכים להודות להם בכל יום מחיינו, מיד לאחר שאנו מודים לה"ית על
עצם חיינו, באמירת "מודה אני לפניך", ואפילו כשהורינו הם בעולם האמת.
בברכה נאמנה
יצחק
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה