הפרשה היא הקצרה בתורה – כולה רק 30
פסוקים – אך יש לה חשיבות גדולה ומסר לדורות. נראה למשל את המילה הראשונה בה פותחת
הפרשה - "וילך":
משה, שהיה אדם, בשר ודם, מראה לנו אך
הולך מנהיג לעולמו. הוא מציין את פגעי הגיל [דברים ל'א2] :וַיֹּאמֶר בֶּן-מֵאָה
וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא-אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה' אמַר
אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: ואז [שם 1]: " א וַיֵּלֶךְ
משֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל:
משה הלך, לאן הלך? הרי בפרשה הקודמת –
ואלו פרשיות צמודות זו לזו ולעתים קרובות נקראות יחד – היו כל העם 'ניצבים' מול
משה. אלא, פירש דון יצחק אברבנאל: "כדי לכבדם הלך ממחנה לוויה. והלך אצל
כל שבט ושבט להודיעם שהוא מת להיפרד מהם באהבתו אותם... וזהו שאמרו וילך משה ממחנה
למחנה" [אף שרק הרגע תאר את קשיי ההליכה שלו], ומוסיף על כך
הרמב"ן: "כמי
שירצה להיפרד מחברו ובא לבקש רשות
ממנו".
מעל הבנת אנוש, אדם העומד לעזוב את
העולם, את משפחתו וילדיו, את עמו, ואהבתו המוחלטת לעם ישראל מחייבת את התנהגותו, ללכת
משבט לשבט, לנחם אותם על מותו שלו, כדי להותיר בם חוסן אמוני, לומר שהחיים נמשכים
והעיקר הוא לבטוח ב-ה', והוא לא נוטש אותם אלא מותיר אחריו הנהגה, אמנם מפוצלת
בידי שלוש רשויות, כאלה שכבר הוכיחו את יכולתם - יהושע בן נון, כראש
ההנהגה המדינית והצבאית מי שהנהיג את הלחימה
נגד עמלק; פנחס בן אלעזר [כהונה ובטחון פנים], וכלב [ראש הסנהדרין וראשי השבטים].
אך לפי הפשט, משה, שאהלו ניצב מחוץ
למחנה ליד אוהל מועד, הלך אל השבטים.
העם, לאחר שהשמיע משה באזניהם את הקללות
הנוראות – ארור, ארור וארור!, חמקו והלכו לבתיהם או שפטרם משה ואמר להם לילך. עתה
הנה הגיע יומו האחרון של משה רבנו להסתלק מן העולם, והעניו מכל אדם, לא היה לו חפץ
בנאומי שבח והודיה, ב-'טכס העברת השרביט' שאז [כמו בהספד] מרבים בשבחו של אדם
ומתעלמים ממגרעותיו.
משה לא רצה לכנס את העם אלא הלך
אישית לכל שבט ולכל מאהל להשמיע את דברי פרידתו.
בעל "אור החיים" מפרש לפי
תורת הסוד - רוח החיים [הנשמה] המשיכה ללכת כפי שאדם גדול עושה לפני קיצו. בעל
"כלי יקר [רבה של פראג לאחר המהר"ל] מוסב על החזרה בתשובה, עליה דיבר
בתחילת הפרשה - הלך להשפיע על כל אחד מישראל. הרש"ר הירש הוא כפירוש שהזכרנו –
הלך להיפרד מכל אחד מששים הריבוא כיאות ל'עניו מכל אדם'. הרב ליכטנשטין מישיבת הר
עציון' - הלך לראות את מקום
קבורתו. ויש המפרשים - הלך ועודנו הולך -
אלינו, מעין זה אמר הרצי"ה קוק, משה הצדיק תמיד הולך, בפעילות
מתמדת, כפי הפסוק "מחיל אל חיל", והליכה זו מבהירה "אתם ניצבים",
הליכה זו של התקדמות מתמדת יכולה להיעשות מהמקום ומקנה יציבות.
מעניין ששתי המצוות הניתנות בפרשה זו
הן: מצוות "הקהל" בה המלך מצווה לשמש מעין קריין ולקרוא באזני העם כולו
את חומש 'דברים'! סביר שאין זו דרך ללימוד תורה, אלא העמדת המלך במקומו והוכחה
לעיני כולם של מחויבות המלך לדברי התורה.
מצוה שניה
היא כמעט זהה בתוכנה – "כתוב לך את דברי השירה הזאת". כאן יש מסר לעם לא
להתייחס לטקסט רק כאל ספר חוקים, אלא דוקא לצד הרעיוני שבו – השירה [ואלו הן מצוות
אחרונות בתורה 612, 613].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה