יום חמישי, 14 בפברואר 2019

יתרו - עשרת הדברות 3

יתרו - עשרת הדברות
אחד הגורמים שהביאו את האנושות בשחר ימיה לפולחן האלילים היתה המוגבלות של יכולת התפיסה והדימוי של האדם. כל אדם שוקל ומעריך דברים לפי מידת התפיסה של חושיו. כל מה שמעל תפיסת חושיו אינו נראה לו סביר.
גם את האידיאה הוא יוצר לעצמו לפי המוכר לו מעולמו הצר. השכל האנושי מתקשה לקבל תופעות שאינן כלולות במושגיו הבסיסיים.
לעומת זאת חזון הנביאים מושתת על בסיס השונה לחלוטין מן הטבע המוכר לנו. למשל [ישעיהו יא]:

ו) "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם".

כך הוא גם השוני של העתיד להתרחש, לפי חזון מיכה
[מיכה ד 1-3]:
א וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, יִהְיֶה הַר בֵּית-ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים.  ב וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הר ה' וְאֶל-בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב  וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו:  כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-ָה' מִירוּשָׁלִָם.  ג וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד-רָחוֹק; וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת--לֹא-יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה.  ד וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ--וְאֵין מַחֲרִיד:  

מכאן הדיבר הראשון  [שמות כ 1-6]:

א וַיְדַבֵּר אֱל-ֹהִים אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר.  {ס}  ב * אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:  לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי.  ג לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל-תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת--וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ.  ד לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם:  כִּי אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵל קַנָּא--פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי.  ה וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים--לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.  {ס}
ו לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַשָּׁוְא:  כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.  {פ}

הגיעה העת בה נכיר במוגבלות שלנו, ונשתדל ללכת באורחותיו.

לכולנו ידוע ערכו החוויתי של 'מעמד הר סיני' בו ניתנו לעולם עשרת הדברות, אך לרובנו לא מובן מדוע נבחרו דוקא עשר מצוות אלו מתוך התרי"ג [ 613]? עם כל חשיבותן – מה בהן מצדיק את אמירתן לכל ישראל היישר מפי הגבורה? את כתיבתן "מכתב א-לוהים חרות על הלוחות"? כבר מהצגת השאלה ברור לנו שיש בהן משהו יחודי-מהותי וערכי, אך בקיומן אין עדיפות על פני מצוות אחרות.
בשאלה זו עסקו רבים. מי שנתן לה תשובה ברורה ומנוסחת הוא רבי אברהם בן הרמב"ם – הוא קבע שבעשרת-דברות אלו טמונים שורשי כל המצוות כולן – כל דיבר הוא ראש-פרק ממנו יש הסתעפויות למצוות רבות אחרות. הוא גם פירט אותן והראה אותן.
לא נעסוק בכך כאן וכעת, הספר פתוח והרוצה להעמיק יקדיש לכך את הזמן הנדרש. הוא גם נתן תשובה לשאלה שלא הצגנו:
מדוע דוקא עשר? והשיב שיש לראות בכך קשר ישיר ל"בעשרה מאמרות נברא העולם" [אבות פרק ה' משנה א'] ולעשר מכות מצרים.
ננסה להבין את מהות הדבר הראשון אשר צטטנו זה עתה:
אומר הרמב"ן "אנוכי ה' א-לוהיך – הדיבור הזה מצוות עשה יורה ויצווה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה' והוא א-לוהים להם... וזו המצווה תיקרא בדברי רבותינו
קבלת עול מלכות שמים"
והרמב"ם אומר אותו דבר [בספר המצוות] במילים אחרות: "מצווה א' היא הציווי אשר ציוונו בהאמנה הא-לוהית והוא שנאמין שיש שם עילה וסיבה הוא פועל לכל הנמצאים והוא אמרו- "אנוכי ה' א-לוהיך".
הגרי"ד סולובייצ'יק [בדרשה על הלכות תשובה לרמב"ם] אומר "איני מסכים עם אלו המפרשים לשון "לידע" שברמב"ם במובן של להבין, דהיינו שיהא אדם מישראל מחויב להתפלסף ולחקור בכל הנוגע למציאות א-לוהים, איני חושב שהרמב"ם התכוון לכך... פירושו של "לידע" הוא לדעתי כי אמונתנו במציאות ה' תיעשה להכרה תמידית, מתמדת – במציאות הא-ל, הכרה שלעולם אין בה הסחת הדעת... שהאמונה בא-ל תהיה לאדם... אוריינטציה של קבע... היסוד למחשבותינו ורגשותינו בכל המצבים ובכל התנאים, הכל חייב להיסוב מסביב לאמונה זו, להפנימה כחלק מאישיותנו."

דברי הרמב"ן והראשונים אומרים לנו שמעמד הר סיני כולל מתן הדברות – מגמתו ליצור קבלת מלכות שמיים, ואילו המצוות ופרטיהן ניתנו מאוחר יותר כאשר משה העביר לעם את "ספר הברית". מסביר זאת הגרי"ד סולובייצ'יק [שיעורים על התפילין, בעריכת הרב קאהן]: מתן התורה נעשה בשני תהליכים שרק הצירוף של שניהם יחד הכניס את בני ישראל למהותו ותפקידו: קבלת עול מלכות שמים במעמד הר סיני, וקבלת התורה והמצווה במעמד הברית, לאחר שוב משה מן השמים.
אך כאן אנו שבים לשאלה הראשונית - מדוע עשר מצוות אלו יש בהן קבלת מלכות שמים?
לכאורה הגיוני הוא הדבר לגבי החלק הראשון של הדברות: אנוכי ה', לא יהיו, לא תשא, וניתן גם לכלול בהן את שמור את יום השבת, שהיא חובתו של המקבל עליו עול מלכות שמים לזכור ולהזכיר את קבלה זו כל שבוע. לדעת הרמב"ן גם כיבוד אב ואם שייך באופן ישיר לאותה קטגוריה – בורא עולם בראו בצורה שיהיה המשך לבריאה ע"י זוג הורים, שהם לפי הגדרת חז"ל "שותפיו של הקב"ה ליצירה" והאדם החייב בכבודו של הבורא חייב גם בכבודם של שותפיו.
עד כאן אנו מבינים שחמש הדברות הראשונות אכן מהוות נתיב לקבלת מלכות שמיים, ובצורה המעשית של מחויבות זו. אך לכאורה מה לזאת ולחמש הדברות האחרונות? הראשון שהראה שהכל רצף אחד הוא משה רבנו, כאשר חזר על הדברים מפרשת "יתרו" בפרשת "ואתחנן" בספר 'דברים' – שם "הואל משה באר את התורה הזאת", שם הוא שינה משהו – הוסיף וו-החיבור, להראות שכולן מקשה אחת [דברים ה' 16-17]:
 לֹא תִרְצָח {ס}  וְלֹא תִנְאָף;  {ס}  וְלֹא תִגְנֹב  {ס}  וְלֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא.  {ס}  יז וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ;  {ס}  וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.
מצוות אלו עוסקות ברצון של אדם אחד להשתלט על השייך לאדם אחר, וכפי שלימדו חז"ל הבסיס לכולן הוא "לא תחמוד", המביא את החמדן לידי שקר לידי גניבה ואף עד כדי רציחה.
אומר על כך רבנו אברהם אבן-עזרא בפירושו על התורה:
"ועתה אתן לך משל, דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא רואה בת מלך שהיא יפה - לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאווה שיהיה לו כנפיים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאווה לשכב עם אמו אף על פי שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה  כל משכיל צריך שידע כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'... ואחר שידע שאשת רעהו אסרה ה' לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ואל ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכוחו ובמחשבותיו ותחבולותיו, על כן יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו".
הסבר: ככל שהאדם יהיה מודע שמה שיש לו הוא רק מה שה' נתן לו – ומה שלא יועד לו לא יוכל ממילא להשיג לעולם – הוא לא יתאווה לו ולא יחמוד.
נבין שקבלת מלכות שמים במעמד הר סיני היא המתווה לנו את הדרך, ולאחר קבלתה נוכל להמשיך ולקבל את יתר המצוות.
המסר לדורות הוא שהכל מאתו יתברך, וקבלת מלכות שמים עלינו פירושה הסתלקות מתחרות מקנאה ומחמידה. ואז נעבוד כולנו את הבורא כאיש אחד בלב אחד.

[שלמי תודה למר חגי רביב, שכתבתו ב'מקור-ראשון' הראתה לנו את הדרך].

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה