פורים - התחפשות
אחד המנהגים המקובלים ביותר בפורים הוא 'התחפשות'. ניסיתי למצוא את מקורו ואת ייעודו. מורי ורבי הרב אברהם מוקוטובסקי [אליהו כי-טוב] זצ"ל בספרו "ספר התודעה", אומר:
"מנהג ישראל קדושים שמשנים בגדיהם בפורים ומתחפשים בלבוש של נוכרים ובכיוצא באלה לבל יכירום רואיהם, מנהג ישראל תורה הוא ולא היו נוהגים כך אלמלא היו להם בו טעמים של אמתה של חוכמה. כדלהלן:
מתחפשים בבגדי ערלים – כדי שלא יכירו בין המן הארור למרדכי הברוך, וכך לקיים מצוות חז"ל 'עד-דלא-ידע', כי אין יכולת להבחין בין המחופשים, ואולי אחד מהם באמת אינו יהודי.
להראות שכל מה שישראל חוטאים ומתדמים לאומות העולם אינו אלא לפנים, וכשם שמתחפשים אלה הדומים לערלים, ואינם אלא יראים השלמים עם קונם, כך ישראל באותו דור – שלמים היו עם ה' בלבם ולא השתחוו לצלם המלך אלא לפנים בלבד, וכמו שאמרו חכמים:
שאלו תלמידיו של רשב"י את רבם: מפני מה נתחייבו 'שונאיהם של ישראל' שהיו באותו דור כליה? אמר להם: אמרו אתם. אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, אמר להם: אם כן, שבשושן הבירה יהרגו, יהודים של כל העולם לא יהרגו. אמרו לו: אמור לנו אתה. אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר? אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים, אף הקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים" [מסכת מגילה יב].
ועוד סמכו מנהג זה על מה שדרשו חז"ל על הפסוק "ואני הסתר אסתיר פני ביום ההוא" [דברים ל'א] ואמרו: "אסתר מן התורה מנין? שנאמר 'ואני הסתר אסתיר' – מכאן רמז להסתרת פנים ביום אסתר".
טעם אחר: לפי שכל שנאת עמלק לישראל באה לו מאבי אבות אבותיו - עשיו, ששנא ליעקב על אשר לבש בגדיו ונכנס כדי לקבל את הברכות, עכשיו אנו שוב מתחפשים בבגדי צאצאי עשיו ומראים שלא היה זה חטא אלא ראויים אנו לרשת נחלת יצחק אפילו אם לבוש יעקב בגדי עשיו.
ישראל ועמלק שני ראשי חבל הם בתולדות העמים והלשונות, שני קצוות רחוקים הם זה מזה ולפיכך הם מתדמים לפעמים זה לזה = זה ברשעותו - וזה בצדקתו. מדתו של עשיו ושל עמלק בן בנו שהוא מתחפש לדמות לא לו. לובש בגדי חמודות ומראה עצמו צדיק ומדבר חלקלקות - ואינו אלא רשע גמור ומרמה תחת לשונו. וכך נאמר עליו "כי צייד בפיו" אין פיו ולבו שווים. ואותה מידה בהיפוך גמור אתה מוצא בצדיקי ישראל, שאין פיהם ולשונם שווים. כמו דוד מלך ישראל שנראה כאילו חוטא – ואינו אלא חסיד גמור. כך היתה גם מידתו של יעקב אבינו שהיתה צדקתו מכוסה מעין כל, ואפילו יצחק אביו לא הכירה עד שגילתה רבקה ספונותיו של יעקב, והסבה את הברכות לבעליהן, ועל כך היא ראויה לברכות.
לפי תורת הקבלה פורים הוא חג ה'חופש', ויש שלוש רמות של חופש:
- החופש לעשות מה שבא לי - ברמה כזו אני מזוהה עם החשק שלי ומנסה להגשים את תאוותי מבלי להתחשב בכך שיש אנשים אחרים סביבי. לאחרים יש משמעות בעולם האגואיסטי שלי רק כאשר הם מסייעים לי להגשים את מאוויי. זהו חופש אנוכי ומנצל ולכן מכנה אותו הקבלה "חופש של עולם התוהו". חופש זה קיים בכולנו אבל למדנו למתן ולרסן אותו מתוך הבנה שאין לנו כוונה לפגוע באחרים ובחברה ולכן עשינו אותו ל'חופש על תנאי', אני נהנה מן העולם כל עוד איני פוגע באחר ולכן הגענו !
- חופש אשר הקבלה מכנה "חופש של עולם התיקון", ואכן העולם יכול להיות נפלא אם כל אחד מכבד את החופש של הזולת. אבל החופש הזה אינו טוטאלי כי הוא מאולץ, ואנשים חיים בו תוך פנטוז - מה היו עושים אילו לא היו סביבם מגבלות שעליהם להתחשב בם. כך אנו מגיעים לרמה הגבוהה של החופש.
- החופש להיות מי שאני באמת, לחיות את הייעוד שלי בחיים בשלמות, לתת לעולם את מה שיש לי לתת בלי להותיר משהו מאחור. חופש זה נובע מההכרה כי כל אחד מאתנו נולד שונה וייחודי ואינו אמור להיות כמו אחד אחר. אם כי עדיין טבוע בנו היצר לחקות "מודל" ואפילו מודל רוחני. הדגש בחופש זה אינו על מה שבא לי אלא על מה שיש לי לתת, ואני נותן אותו טוטאלית. כי זה "החופש לחיות באהבה".
כשאדם אינו משלים עם האפשרות לחיות ברדידות עם התשוקות האנוכיות שלו ['עולם התוהו'] וגם לא לחיות חיים של פשרה ['עולם התיקון'] הוא מגיע אל פסגת החופש המכונה בקבלה "חופש של עולם עליון", בו אני חייב לעשות בשלמות את מה שאני רוצה, וזה מגיע כאשר אני מכיר בתוכי שזה הייעוד בשלו באתי לעולם. כאשר אני נותן את תרומתי למציאות במליאות, אני חי באהבה גמורה "אהבת הבורא".
התחפושת
רבים מאתנו חיים בתחפושת כל השנה. בסתר לבנו יש לנו שאיפות שאיננו מוציאים לפועל, ויש לנו הצדקה מלאה לכך. לכן אנו הולכים מחופשים ויוצרים חברה בעלת גבולות, חוקים ואתיקה.
יש כאלה המנצלים את פורים לתת דרור ליצריהם להסיר את התחפושת של כל השנה ולהרשות לעצמם לצאת מתחת למסכה. אך לא לכך נועד החג – הוא אינו יום של הוללות ופורקן. מסורת היהדות אף משווה אותו בדרגת הקדושה לנעלה בימים: 'יום כ-'פורים'.
הייעוד הוא להסיר את המגבלות ולהגיע לחופש האמיתי שלך, להגשמת הייעוד הייחודי שאותו רק אתה יכול לתת לעולם.
התחפושת יכולה לסייע לאדם לחפש את החופש העליון. הצורה בה היא מסייעת היא ע"י מתן אפשרות להגזמה, להקצנה עד לכדי גרוטסקה של תכונה שנראה כי היא טמונה בקרבי, כך אני יכול להבחין האם באמת אני יכול להגיע להישגים מיוחדים בתחום הזה.
תהליך הבלימה של היצרים מ'החופש של התוהו' הוא תהליך חינוכי הממתן ומשחרר את הנפש ומכשיר אותה לקראת החופש העליון. אך לעתים הוא מפחיד, אדם נדהם נוכח העוצמות הסמויות הטמונות בנבכי הנפש העלולות לשבור מסגרות חברתיות.
האנרגיה העוצמתית החבויה בנבכי הנפש יש בה גם איכות שלילית. לכן אנו נוטים להדחיק אותה כי היא מאיימת על התדמית האישית והחברתית שלנו. אבל הכוונתה לדרך הנכונה יכולה להביא אתנו לשיאים ולדרך ההגשמה עצמית המלאה - שהיא הייעוד האמיתי.
[נכתב בהשראת כתבה של א. אזרחי ב'חיים אחרים']
בנסיונות שלי לחפש את מקור המנהג, מצאתי עד עכשיו רק כתבה באינטרנט [כמובן מקור לא מדעי ולא מוסמך] הטוענת כי מקורו בקרנבל איטלקי מהמאה ה-16.
ומשהו שנזכרתי כעת, אם כי יתכן שכבר כתבתי אותו - על האמרה: "חייב איגיש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" בעברית: חייב אדם לשתות אלכוהול בפורים עד שלא ידע להבחין...
אומר אחד מחכמי ישראל במאה הי"ט – מה כתוב במזמור "שושנת יעקב בין המילים הללו -
"ארור המן אשר ביקש לאבדי, ברוך מרדכי היהודי". המילים אשר ביקש לאבדי - ראשי תיבות אבל. כלומר עד שיהיה ממש בשמחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה