= שמות – ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה (א א)- הנצי"ב – בכל מקום שכתוב בני ישראל הכוונה לעם ישראל ולמרות שבא אחר כך פירוט השבטים הכוונה היא בתי השבטים שהם המרכיבים את העם. אמנם מביא גם פירוש שישראל כאן הכוונה ליצחק, כמו שנאמר ליעקב אלוקי אביך. הרמב"ן - ספר שמות הוא ספר הגלות אך בעיקר ספר הגאולה . שפת אמת - חצבה עמודיה שבעה – עמודי התורה כנגד מעשה בראשית. ספר בראשית בחינת חסד לאברהם כי עולם חסד ייבנה, ושמות בחינת יהי רקיע – להבדיל בין ישראל לאומות והוא בחינת יצחק ומידת הדין. ואלה מוסיף על הראשונים, כי באמת יובן כי תכלית הבריאה נגמר בגלות וגאולת מצרים, שהם תיקון מעשה בראשית – שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת . והשמות הם הפנימיות אשר נטעו האבות ויש לכל איש ישראל חלק בהם, אבל לתקן המעשים להיות כולם נמשכים אחר השמות הוא העבודה של כל איש ישראל. בנ"י בכוח התורה תיקנו מעשיהם להיות נמשכים אחר השמות – כענבים במדבר מצאתי ישראל . סירוב משה לשליחות היה כי ביקש שה' במישרין יגאל במהירות את העם. הגאולה ומתן תורה הם תכלית הגלות כדאיתא במדרש, וכל הגלויות שאחר כך הם הכנת הייסורים קודם העולם הבא, והם בלי זמן וקץ. וכן ישראל צריכים להיות בבחינת הגלות לגבור על היצר הרע ועל ידי זה זוכין להארות הקדושה. נתיבות שלום – הגלויות הם חלק מסדר הבריאה, אלא שאילו היו עושים רצון ה' היה משתנה ונהיה סדר חדש בלי גלויות. הגלויות באות לגלות לישראל שהם העם הנבחר להיות דירה לה' בתחתונים, דביקות בה', וישראל כעין נשמה של העולם. תנאי הגלות מאפשרים התבטלות לה'. יעקב – וידו אוחזת בעקב עשיו – לטהר את התאוות על ידי מידת היראה, וישראל היא כשהגיע לשלימות בהשגת מידות הבורא. גלה עמי מבלי דעת – שעקר הגלות הוא במידת הדעת. כאשר החטאים גורמים לבלבול הדעת, ושבת הוא הזמן ליישוב הדעת. כל עניין הגלות הוא הרגשת הניתוק מה', והאנחה היא אתחלתא דגאולה. הגרי"ד –, כאילו באו עכשיו, כי נשארו עם אחר מהמצרים. בחז"ל שלא שינו את שמם, לשונם, לא גילו מסתורין שלהם, ולא ביטלו את המילה. אין ספק שהיו מצויינים באורחות החיים שלהם, למרות שהיו גם שנטמעו. המדרש מספר שהיו להם מגילות אולי בראשית?, גם הביטוי בית לוי מצביע על יחידה כל שהיא. בת פרעה ידעה להבחין במיוחדותו של משה – ותראהו, ונהגה בהיפך מאביה. [טעם הגלות - הגלות כבר נזכרת בברית בין הבתרים, כלומר – היא חלק מתהליך בחירת עם ישראל. כתבתי על כך כבר , שבחסידות מסבירים אותה כאמצעי לאיסוף ניצוצות.] הרב שפירא – בפרשה רק חלק קטן מוקדש לסבל וגם בו עניין ההתרבות של עם ישראל מהווה מרכיב חשוב. העיקר הוא התהוות עם ישראל. אפשטיין - נתינת שמות היא נתינת שליטה על המתרחש. ברש"י שמתוך חיבתם מנאם שוב – חביב אדם שנברא בצלם. החיבה היא היסוד לכך שהאדם אינו מיספר או חפץ אלא מהות בעלת שם. המוות מייצג את השייכות לסדר האובייקטיבי, וקריאת השם מוציאה אותנו ממנו. ישראל נמשלו לכוכבים, כלומר שהאדם מאיר גם אחרי מותו. ו' החיבור ואלה שמות מלמד כי התהליך הוא המשך של ספר בראשית והבריאה. ספר שמות הוא ספר התגלות ה', בעוד שבבראשית יש רק החלפת מילים ודיבורים עם ה'. התגלות ה' שוברת את ההיסטוריה הגלויה ואת הסדר של מצרים. נחמה ליבוביץ – מביאה מהמדרש טעם ראשון לגלות (וכל הגלויות) , שהגזירות והשעבוד היו עונש על רצונם להתבולל (מלך חדש) ומצרפת לכך הסברו של הנצי"ב כי ככל שהיהודים מנסים להשתלב בגויים נוצרת שנאה כלפיהם. טעם שני – זיקוק וטיהור העם על ידי הייסורים (ויוציא אתכם מכור הברזל). ומרחיבה טעם זה – כאמצעי חינוכי, הכולל זכירת העבדות במצרים כדי ליצור צורת חיים אחרת. בהקשר זה מביאה חוות דעת של סנטור רומאי מימי שמעון הנשיא החשמונאי, כי יהודה מסכנת את כל המשטר העבדותי הרומאי עקב מיעוט העבדים וההגבלות על ההתנהגות אליהם. שטיינזלץ - הגלות התחילה כאשר העם נמצא במציאות שאינה נוחה לו. הגלות והגאולה כרוכים – כאשר יש הרגשת גלות יש צורך ומקום לגאולה. [הערתי – זוהי הגדרה חדשה לגאולה, ואולי בעקבות הרמב"ם והאמורא שמואל שאין בין גלות וגאולה אלא שעבוד מלכויות.] נגן – שם הפרשה שמות, אך תכנה כולל חסרי שם – איש מבית לוי, אישה מבית לוי, ילד, אחותו, איש מצרי , איש עברי, שני עברים, בת פרעה (אחר כך ניתן לה שם במדרש בתיה), וגם פרעה אינו שם האיש. גם שפרה ופועה אינם שמותיהם אלא כינויים. בת פרעה קראה לילד שם – משה, כי כאילו ילדה אותו. בעצם קראה לו משה ולא משוי על שם עתידו. משה רואה – מסתכל ושם לב לכל עוול - מצרי ועברי, עברים ניצים, בנות יתרו והרועים, ואחר כך בוחן מדוע הסנה איננו אוכל. תכונתו זאת של משה מזכירה את תיאוריית האחר של לווינס, וקשרה עם התגלות ה'. גינזבורג – דווקא בשמות אין שמות למרות שישראל נגאלו בזכות ששמרו על שמותם ועל לשונם. בשם האדם נמצאת שליחותו, ובגלות כאילו שוכחים אותה ואז המדרש בא לומר שלא שכחו לגמרי, בדומה לזרע שנרקב ואז נוצר צמח חדש. משה שנזרק ליאור התחילה צמיחתו. הנשמה, הנמצאת בתנועה תמידית אל ה' אינה זקוקה לשם, אך בארץ אי אפשר להיות מישהו בלי שם.
הנה עם בני ישראל (א ט) - אפשטיין - הסיפור האמיתי מתחיל כאן , עם שנוצר ממשפחה, מגרים שהפכו לעבדים. יותר מאוחר נאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, ויש הבדל גדול בין המציאות לייעוד. [הנה עם – זוהי ההכנה הפיזית לתורה, שמרבית מצוותיה לעם. רק בפרשת שמות מופיע ישראל כעם, לאחר שפרו ורבו.] ויאמר מלך מצרים למילדות (א טו)- מקור לא ברור - בניגוד למדרש שמביא רש"י, פילון ויוסף בן מתתיהו וכן במדרש תדשא (מהמאה ה-14) שהיו אלה מצריות (שהתגיירו). ומה שכתוב העבריות הכוונה היא המיילדות את העבריות. יונתן זקס - ההיסטוריה שלנו באה ללמד שאנו יודעים להיוולד מחדש אחרי אסונות. המיילדות העבריות יש האומרים שהכוונה למצריות שהיו מילדות את העבריות. בניגוד לטענות הנאצים שהם רק מילאו פקודות. מעשה המיילדות הייתה לו השפעה פוליטית על מעמד מלכים באנגליה במאה ה-17 , לאחר תרגום התנ"ך. יותר מאוחר, שימשו פסוקים אלו למהפכה האמריקאית. הן לימדו את העולם שיש גבולות מוסריים לכוח. ןתיראנה המילדות את האלוקים (א יז) – יונתן זקס – בלקסיקון של התורה ליראה את אלוקים מובנו להיות מוסרי, כמו שאמר אברהם לאבימלך – רק אין יראת אלוקים והרגוני על דבר אשתי. סירוב המילדות לפקודה שקיבלו מהווה מופת לעולם, שאין למלא פקודה לא מוסרית, והיה גם הבסיס למשפטי נירנברג ביחס לנאצים. הנצי"ב – הכוונה היא לכל המילדות ולא רק שתי אלה.
ויירב העם(א כ) גינזבורג - בזכות נשים צדקניות – שהמשיכו ללדת ולגדל על אף גזירות פרעה.
ותרא .. כי טוב הוא (ב ב) – העקידה – כיוון שילדה אותו בתחילת החודש השביעי. רש"י – חששה לחייו והנה ראתה כי הוא שלם בהתפתחותו. מנחה בלולה – שלא היה בוכה, ולכן יכלה להצפינו.
ותשם בסוף (ב ג) – רשב"ם – שההולכים על שפת היאור לא יראוהו, ואכן רק בת המלך שרחצה ביאור ראתה אותו, ולא נערותיה. אברבנאל – היה זה סוד בינה ובין אמתה.
ותתצב אחותו מרחוק (ב ד) - הנצי"ב – ולא ותתיצב, כי עמדה שם על ידי ההשגחה.
ותיקרא שמו משה (ב י) – [נבחר להנהגה כי קינא לצדק ולרחמים, אך יש מדרש באוצר המדרשים המביא דיון בו ה' אומר למשה כי עליו למות ככל אדם כיוון שהרג את המצרי המכה. הסנה שאיננו אוכל מסמל את עם ישראל במצרים. משה מסרב לקבל את השליחות וה' כופה עליו , אבל הרמב"ם מפרש את תגובת משה על ושמעו לקולך – שהן לא יאמינו – לא יאמינו לי שאני שלוחך, ואז באו האותות. אמנם במדרש שמשה לקה על תשובתו זאת. וכן גם במסכת סנהדרין שמשה חטא כשאמר למה הרעות, וה' ענה עתה תראה את אשר אעשה לפרעה – ולא את אשר אעשה ל- 31 המלכים. אמנם בשמות רבה כתוב שלפי שבשביל צער ישראל דיבר כן, נהג עמו במידת הרחמים. וכן במדרש שמשה התמרמר על התארכות הגאולה, ושבין הגזירה הראשונה של הקש להמשך חזר למדין לששה חדשים]. הרבי – פרעה לא הצליח למנוע התרבות העם, אך הצליח להרחיק אותו ממורשתו חוץ משבט לוי. וכן חוץ מחלק קטן שלא שינו את שמם את לשונם ואת בגדיהם. משה היה בן שמונה עשרה כשיצא מבית פרעה לראות את עמו. על משה נגזר לגלות כיוון שפחד מפרעה וזה היה חטא של חוסר ביטחון, כי ה' היה מציל אותו. לפי חז"ל, חובות הלבבות ועוד ישראל נגאלו בזכות ביטחונם בה'. משה נשא את ציפורה בגיל 77 . ויצא אל אחיו (ב יא) – רמב"ן – כי הגידו לו שהוא יהודי. אכן נודע הדבר (ב יד) - שנדורפי – מדוע נגזרו כל הגזירות הקשות על ישראל, רש"י אומר על שמשה ראה בישראל דלטורים וחשב שאולי מעתה אינם ראויים להיגאל. שהיו יהודים נוכחים כשמשה הרג את המצרי אך הוזהרו שלא לספר, אך הם סיפרו לדתן ואבירם, וכשמשה אמר להם למה תכה רעך, ואז אמר אחד מהם בקול רם ששמעו המצרים האם להרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי. חז"ל אמרו שלשון הרע שקול כנגד שלש העבירות החמורות, ופירש רבינו יונה שהכוונה היא למי שרגיל בעוון זה. אמנם עבדו ישראל גם עבודה זרה – משכו וקחו לכם אומר רש"י משכו מע"ז, אבל לשון הרע הכריע. בעצם טוענים כי הגזירה הייתה כבר בברית בין הבתרים, שיש להסביר כי שם הייתה זו נבואה שיחטאו ויידונו, וגם לא נאמר שם על עבודת פרך וכו' אלא רק גירות. אמנם יש מדרש האומר שנגאלו בזכות שלא דברו לשון הרע, אך הסבירו זאת בכך שלאחר דברי משה בשם ה' תיקנו עצמם. גם בית שני חרב בגלל לה"ר שהביא לשנאת חינם לפי החפץ חיים, ומצאנו בירושלמי שאחאב היה נוצח כי לא היו דלטורים, ודור שאול נפל כי היו דלטורים. בזכות מה באה הגאולה – בנוסף לקיום ברית אבות. הרב י' שפירא – מדוע לא אוכל הסנה – לפי רש"י הסנה הוא ישראל והאש מצרים, שלא תצליח להכות את ישראל. לפי השפ"א האש הוא לב ישראל והסנה קוצים מסביבה, והפלא הוא שהמצרים לא נכנעים למכות שיקבלו. רש"י מתאים להבנה החיצונית ושפ"א להבנה הפנימית. במכילתא שמשה ראה את הסנה מלבלב מתוך האש . ניתן להגדיר פירושים אלה שהכוונה היא גאולה הכוללת יציאת נשמת ישראל אל הדביקות בה'. לפי המכילתא הפסוק בא ללמדנו שלישראל תפקיד בעולם ולכן איננו אוכל, ושעבוד במצרים בא כדי לגלות כוח ישראל. וישב בארץ מדין (ב טו) – רמב"ן – ששים שנה נדד עד אז. אברבנאל – ישב במדין כל התקופה. גרשום.. גר הייתי (ב כב) – הנצי"ב – כאן לא בירך את ה' רק אחרי שמתו מבקשי נפשו קרא אליעזר. וימת מלך מצרים וייאנחו בנ"י (ב כג) – הנצי"ב – במות המלך היה יום חפשי והתפנו להאנח . והינה הסנה בוער.. ואיננו אוכל (ג ב) – אפשטיין - משה רואה עץ בוער ולא נשרף והוא מסתיר את פניו ולא רואה אלא רק שומע. משה שואל את ה' מה שמו שיגיד לעם, כוונתו היא איך להוכיח לעם את מציאות ה'. דקארט אמר אני חושב סימן שאני קיים, אך בניגוד לשפות אחרות אין בעברית ביטוי מתאים ל"טו בי", אולי אני הווה. אך בעצם אין בעברית הווה אלא רק עבר ועתיד, ולכן אהיה אשר אהיה זהו הקיים והנצחי. רש"י מפרש שם זה , אהיה עמכם בצרתכם. ה' תולה את הווייתו בהווייתנו, ולכן פגיעה באדם היא חילול ה'. לקרוא בשם ה' זה להעיד על נוכחותו. הסוד של ה' הוא כמו שאומרים לילד שאוהבים אותו, האהבה נותנת את הקיום. העבדות היא שלילת הפרטיות ושלילת החובה לאהוב את הזולת. האהבה אינה המצאה נוצרית , אמונתנו מתחילה בואהבת. מדוע לא יבער הסנה (ג ג) – הנצי"ב – האש הייתה במרכז הסנה ולא בצדדיו. רשב"ם – לא נשרף העץ כלל.
וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו (ג ד)– יונתן זקס – בזכות הפנייה להתקרב לה', לעלות מעל למציאות החמרית, שזו השאיפה המגדירה את היותנו בני אדם. ה' לא ציווה אותו בשלב זה להוכיח את בנ"י על ע"ז ועוד אלא קודם כל לבשר להם – לקרב אותם, וכן יש לעשות גם בדורנו. משה החזיק בידו את מטה האלוקים בפגישותיו עם פרעה, וזו הבעת סמכות וביטחון, גם כיום התרפסות וכניעה יובילו לשעבוד. ויאמר ה' למה הריעות , אין זה אלא רצון להבין כוונת ה'. תשובת ה' כללה הסבר שהגלות נועדה לשם יצירת עתיד טוב. מי אנוכי (ג יא)– יונתן זקס – משה חי כמצרי או מדייני שנים רבות, אך כנראה שמר על ברית הגורל שביטא בגיל צעיר בהרגו את המצרי.
בהוציאך את העם תעבדון את ה' על ההר הזה (ג יב) – שנדורפי - ייצאו כדי לקבל את התורה. הנצי"ב אומר בזכות מצוות פסח ומילה שקיימו.
מי אנוכי.. כי אוציא את ישראל ממצרים.. ואמרתי אלוקי אבותיכם שלחני.. ואמרו לי מה שמו.. אהיה אשר אהיה (ג יג) – יונתן זקס – מי אנוכי – הרי גדל כמצרי ואחר כך כמדייני, ומציע שנבחר בגלל שותפות הגורל עם ישראל, כמו המצב בימינו שזוהי השותפות של רבים, ולגבי מה שמו מציע שפירוש תשובת ה' היא שה' מתערב בהיסטוריה. נגן – מעשי משה מצביעים על החמלה הרבה – שהתחילה בחמלה של בת פרעה - ולכן נבחר. מה אומר אליהם (ג יג) – הירש – אינו שואל מה להגיד לפרעה, כי חינוך העם קשה יותר.
ושאלה אשה משכנתה (ג כב) – רשב"ם – במתנה גמורה, כמו שאל ממני ואתנה גויים נחלתך.
והן לא יאמינו לי (ד א) – רמב"ן – אחרי ראותם כי לא יתן פרעה להלוך סימן שלא באת מה'.
הרב קוק – הגמרא מפרשת שכאן דוגמא לכך שהחושד בכשרים לוקה בגופו – הצרעת בידו של משה, ובסוף ארבעים שנה נאמר לו יען לא האמנתם בי. משה התעלם מהנקודה הקדושה שבלב כל יהודי. כיוון ששפט אותם לפי המראה החיצוני, הגיע לכך שהוא נשפט לפי מעשהו בהכאת הסלע.
כבד לשון אנכי (ד י) – רשב"ם – איני בקי בלשון מצרים כי בקטנותי יצאתי משם.
[שלח נא ביד תשלח (ד יג) - משה היה מיועד מראש להנהגה ולנביאות, וגם גילה מעורבות – הרג מצרי, הוכיח את המכה, הושיע את בנות יתרו, ובכל זאת השתכנע בקושי, ורק לאחר שהובטח לו שאהרון ידבר. הפסוק מה שמך כי אומר אליהם לא כל כך מובן. ראיתי פירוש שכוונת משה היא לשאול איך אוכל להודיעם דבר שאין בכוחם לשמוע ולהבין, שהגלות היא חלק מחסד ה' בבריאת והנהגת העולם ולא סתם ייסורים. זה הסבר למה שפגשנו בחסידות ובקבלה (בעקבותהמדרש) שהצרות הפיזיות באות לדחוף למחשבות אמונה שיבטלו את הרגשת ההתייסרות אם כי לא את הכאב. ה' אומר לו אהיה אשר אהיה, שיהיו גם עוד גלויות וה' נמצא בתוכם, וזה לא נראה מתאים למשה והוא אומר שלח ביד תשלח. וה' אומר לו שיאמר לישראל רק אהיה שלחני – לגאול מגלות זאת. משה חוזר ואומר והן לא יאמינו – שהשעבוד הוא חלק מחסד ה' ואף מוסיף כי כבד פה וערל שפתיים אנכי – כלומר, אינני מסוגל להסביר ולשכנע אותם בכך. ואז אומר ה' שאהרון יהיה נביאך והוא מסוגל להסביר את זה, ואכן העם האמין. משה חוזר על טענת כבדות הפה כמה פעמים, לאחר גזירת הקש ללבנים באו אליו בטענה, אמר - הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים ואז ה' מצרף אליו שוב את אהרון.]
אחי.. העודם חיים(ד יח) – הנצי"ב – משמע לצאת לבד ולחזור למדין. אך ה' אומר לך שוב מצרים לגמרי.
נלכה נא דרך שלשת ימים (ה ג) המדרש (באבן עזרא) - מדוע ביקש משה, בשליחות ה', רק שלשה ימים ולא הלך על כל הגאולה. עונים על כך שזה כדי לתת לפרעה סיבה לרדוף אחרי ישראל שלשה ימים ולטבוע בים. אור החיים מסביר שזה היה כדי שהמצרים ישאילו להם כלי כסף וכלי זהב לשלשה ימים. אברבנאל - מסביר שזה כדי להראות את קשיות ערפו של פרעה שלא הסכים בשום אופן אפילו לשלושה ימים.
למה הריעות (ה כב) - בחיי – איננו מתלונן אלא שואל לאיזו מטרה, וה' עונה עתה תראה – כדי להחיש הגאולה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה