=בשלח – בשלח פרעה את העם (יג יז) – ש"א שנרב – חז"ל פירשו שהעם זה ההמון, ועליו הפסוק ממשיך פן יינחם העם.. ושבו מצריימה, אבל וחמושים עלו בני ישראל, המאמינים שבטחו בה'. רמב"ן – לא כמלחמת עמלק, כאן מלחמה במצרים אם ישובו מצרימה יינצלו. אבן עזרא – כי קרוב – אף על פי שקרוב הוא. בזוהר – במצרים קראם עמי וכאן העם, כי נלוו הערב רב. צרור המור – זהו ערב רב.
זוהר - במצרים קרא להם ה' עמי וכאן העם, כיוון שהיו עמם ערב רב [ ראיתי פירוש שהערב רב היו צאצאי הגרים שנלוו לאברהם ונשארו במצרים].
וחמושים עלו בני ישראל (יג יח) - בכור שור – כמו וחימש את מצרים, הכוונה שהיה להם מזון שהספיק עד לירידת המן בט"ו אייר. ספורנו – מזוינים אך בלי אומץ.
וייקח משה את עצמות יוסף עמו (יג יט) - הרבי - עניין עצמות יוסף מלמדנו כי עצמות מלמדות עצמותו – מהותו. יוסף נקרא כך בעקבות בקשת רחל יוסף ה' לי בן אחר, והמילה אחר רומזת לקירוב רחוקים. זוהר – וכל השבטים לקחו עצמות אבותיהם. וירדפו מצרים אחריהם (יד ט) – הנצי"ב – המוני מצרים אחרי הצבא
ופרעה הקריב (יד י) – במדרש - קירב את ישראל לה' על ידי בואו כמו שכתוב ויצעקו אל ה'. מדוע הייתה הוראה למשה לנטות את מטהו ולישראל להיכנס לים לפני שנבקע? כדי ללמדנו שלכל נס נדרשת פעולה אנושית, שהיא המבטיחה את הערכת זה שמצליח בכל פעולה חשובה.
מה תצעק אלי דבר.. וייסעו (יד טו) – הנצי"ב – למרות שה' אמר לו מראש (יד ד) ואיכבדה בפרעה וכל חילו, ומשה אמר לעם אל תיראו.. ה' יילחם לכם (יד יג) התפלל משה עד שה' הפסיקו, וההסבר הוא כי עצם המלחמה היא בדרך הטבע ותמיד ייתכן שחלק מהמנצחים ייפגעו, וגם כאן זה ייתכן עד שיגיעו לים, וה' אומר לו שזה מיותר כי עמוד הענן בא ביניהם לבין המצרים. מה תצעק אלי - הרב י' שפירא –פירוש - א. זעקה – הרי כבר התנסית בנסיגה של איסוף התבן. ב. תקצר תפילתך (בעל הטורים לפי המדרש). ג. שתוק – ישראל כבר התפללו (רבי אליעזר). ד. גזירה – במקום להתפלל תגזור – צדיק גוזר וה' מקיים (רבי יהושע). ה. ביטחון – הרי ברור שאציל את העם (גמרא ורש"י) וכן בזוהר שבעתיקא תליא מילתא. שפת אמת –בא ללמדנו שכל צדיק צריך לומר לעם שלא להתלונן, וכלפי ה' לבקש.
ויט משה את ידו.. ויולך ה' ברוח קדים.. וייבקעו המים (יד כא) – נדב שרגאי – הבקיעה מהרוח או מנטיית יד משה? לפי הרמב"ן הרוח באה להטעות את המצרים שזו תופעת טבע. אמנם הרמב"ם מדבר על זהירות מניסים (המורה ב כט). [ובעקבותיו באו אנשים להסביר כי מדובר בביצות צפון סיני בהם מי ים התיכון כוללים גאות ושפל, אך אין זה מתאים לתיאור של התורה.] החפץ חיים – האימרה שהזיווג קשה כקריעת ים סוף –מסביר שבני ישראל היו חייבים לעשות משהו כדי שהקב"ה יבקע את הים, וכן הדבר בזיווג ובמזונות. הרמב"ן - מדוע נכנסו המצרים לים אחר קריעתו – שה' הכניס בליבם רעיון (או שיגעון) זה - אמר אויב ארדוף. רש"י – כל מים שבעולם, שפתי חכמים - שזה מכיוון שקודם נאמר הים וכאן מים.
אז ישיר משה (טו א) - יצחק - שירה - הצורה הנעלה ביותר, שביסודה הכרת הטוב. ההסתייגויות והספקות נעלמים והשבח לה' מתפרץ ממעמקי הנפש. השירה בצורתה הנעלה היא התמזגות עם השירה הגדולה של הטבע. חזקיה לא זכה לראות את התגלמותו המוחלטת של הטוב בעולם, לו היה מגיע להודיה עד כדי התמסרות מוחלטת, היה מביא גאולה לעולם. אנו שאיננו במדרגה זו, חייבים לומר לפניו שירה ולהודות על כל נשימה, על כל הנאה, על היופי והטוב. לראשונה בפרשת "בשלח" בעת קריעת ים-סוף ראה עם ישראל את היד הגדולה, את שינוי חוקי הטבע ואת הנס הפלאי למען גאולת ישראל – ועם השירה האדירה באה גם האמונה השלמה. זה א-לי ואנווהו (טו ב)– התוספות מנחות ל"ב - כמו שירטוט לספר תורה,
אך אחרונים (אבני נזר, הרב פארדו) שעל אדם להתנאות כלפי עצמו – לפני ה'. גינזבורג – רק עכשיו השתחררו מהפרנויה שהייתה להם לפני בקיעת הים. בניגוד ליציאת מצרים שחייב אדם לראות עצמו יוצא ממצרים כל יום, וזה מתבטא בתפילות ובפרט בייחוד ה' בקריאת שמע (תניא מז), והיכן הזכרת קריעת הים [ אז ישיר איננו גוף התפילה] , בשמונה עשרה, כי בשמע עוצמים עינים ממראה העולם הזה ומייחדים את ה' בגוף שלישי, ואילו בשמונה עשרה מדברים אל ה' ורואים אלוקות במו בים – וירא ישראל, כי הנפש נקרעת לעולמות העליונים . התפילה בלחש נגד הקריעה וחזרת השמונה עשרה כנגד שירת הים.
תיפול עליהם אימתה (טו טז)- אבן עזרא – על אדום, ולכן לא נלחמו בישראל.
כי בא סוס פרעה (טו יט) – דויד מצגר – לפי הרמב"ם ועוד פסוק זה הוא המסיים את השירה, אך הרמב"ן מגדיר שהשירה מסתיימת לפניו, והביע דעתו זאת, למרות שגם פסוק זה נכתב בצורת שירה, כי בא כהמשך לאז ישיר – כשהמצרים באו בים. ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה (טו כא) – ריג'יו – להם ולא להן כי חזרו על שירת משה ואחר כך שרו. שנדורפי – בנפול אויבך אל תשמח, בתנא דבי אליהו שזה כשאויבך ישראל בלבד, אבל להלכה נפסק שגם לגויים, לפי מקורות בגמרא. גינזבורג – יציאת מצרים הושלמה רק בשירה שעל קריעת הים. [ בפשטות התורה נראה שרק במעמד סיני]. נגן - קריעת הים באה לעורר להסתכל על הים עצמו כפלא של מעשה ה'. אנחנו בטבע לא מתרגשים מיפיו כמו הילדים, פרוס אמר שההרפתקה של החיים אינה בגילוי ארצות אלא יותר בהתבוננות מחודשת בנמצא. הקדיש הנאמר על המת מתאים כדי לחדד את היכולת להתבונן בחיים לאחר היציאה מהשיגרה. הפסל האומן כפרי התאכזב מחוסר תשומת לב של ציבור, אמר לו מישהו – האם אתה מכיר טובה למי שנתן לך את החיים ואת הטבע. יצירת יופי העולם היא עדות לנוראות ה' והכחשת התגברות החזקים באבולוציה של דרווין. שטיינזלץ – ראתה שפחה על הים וכו' – חווייה של שינוי טבע קיצוני. אמנם, למרות הנס ואחריו גם המן ועוד, העם נשאר מתלונן וקשה עורף. ניתן לומר כי בחווייה חיצונית לא משתנה האדם מספיק, וקובעת ההחלטה הפנימית – הבחירה. אפשטיין – אנו חייבים לזכור ולהזכיר את כל המאורעות של הניסים שהיו, ואף לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים. העיקר הוא שיצאנו מפני שה' הוציא אותנו, מפתיע שהעדים הראשונים מעמידים במיבחן היש ה' בקירבנו. השירה על הניצחון על מצרים אינה מובנת מאליה. המן נשמר בצנצנת, להראות שאהבת ה' מלווה אותנו, וירמיהו הראה אותה לבני דורו. לכל מאורע פנים רבות, כי הוא (פירושו ומשמעותו) תלוי בנו לא פחות משאנחנו תלויים בו. התוספות – (במסכת ערכין ט"ו) – בנ"י לא היו חייבים לעבור את הים כדי להגיע לארץ, אלא נכנסו לים כדי להכניס את המצרים [ לא כ"כ מתאים לפסוק, אבל אולי כוונתם שמשה הכניס אותם למקום שיצטרכו לעבור ים ]. ויסע משה את העם (טו כב) - צרור המור – אחרי השירה כתוב, כנראה שהם רצו לחזור למצרים שנשארה בלי צבא ולהינקם בהם. הרבי - ישראל עסקו בביזה, אך ברגע שנצטוו למסע, עזבו את הביזה. זה בא ללמדנו להקדיש מאמץ למצוות הבאות לידנו ועם זה להיות גמישים - לעזוב את הפעולה, ברגע שמופיעה משימה חדשה. שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו (טו כה)- ש"א שנרב – הביטוי שם מצביע על להיות בקביעות ולכן לא כתב נתן או לימד. אברבנאל - ניסהו התחיל לעשות ניסים לישראל, כי עד כה היו רק להעניש את מצרים. [ יש גם מובן של לנשא – להרימם] אם שמוע תשמע בקול ה' כל המחלה.. לא אשים עליך כי אני ה' רופאך (טו כה)- ש"א שנרב – כאן לא זכו לברכה חיובית אלא רק לשלילת הרע, עד מתן תורה. הרמב"ן – בגוף שלישי ובהמשך בגוף שני, ומכאן בברכות אתה ה'.. במצוותיו.
לא נשאר בהם עד אחד (טו כח) - במכילתא ובפרקי דר"א שפרעה נשאר בחיים, והוא מלך נינווה שחזר בתשובה. והרבי מקלויזנבורג הסביר שזה בזכות שגידל את משה בביתו, וגם בגלל שבסך הכל פעולתו הביאה לגאולת ישראל, וכן גם לגבי המן שמזרעו למדו תורה בבני ברק.
מי יתן מותנו ביד ה' במצרים (טז ג) – אברבנאל – וכאן אנו מתים באשמתכם כיוון שהוצאתם אותנו למדבר.
ויצא העם ולקטו (טז ד) – הרבי - לאסוף, לא יותר מעומר, ולהימנע בשבת, באו כהכנה לארץ, שיידעו כי הפרנסה ביד ה' אבל אנחנו חייבים לעמול עבורה. השבת במיוחד באה להדגיש את התלות בה' גם בהימנעות מעבודה. בין הערבים תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם (טז יב) - הרב ליפשיץ - בניגוד לכתוב כאן שהשליו הגיע יחד עם המן, בבהעלותך כתוב שהתאוו לבשר כשניזונו במן. תוס' והחזקוני מסבירים שהשליו הראשון היה רק לשעתו. רש"י והרמב"ן – שניתן בצמצום. בגמ' ערכין ט"ו מובא שהיו שני נסיונות בשליו. [ מכאן ראיה ברורה שניתן להציע פירוש לתורה גם אם הוא מנוגד לפירוש המובא בגמרא] שבתון שבת קודש לה' מחר (טז כג) - יונתן זקס – כאן נכנסה השבת לאנושות, ובתוצאותיה מניית הזמן לפי שבועות. [בבראשית כתוב רק שה' שבת, אם כי ברור שלא שייך בה' שביתה והכל בא ללמדנו] כאן רצה ה' להרגילם ליום חופש בשבוע. השבת שמרה על עם ישראל כי מנעה המשך הניוון. הרבי – זה האיזכור הראשון לשבת, והוא בהקשר למן כי שניהם באו להזכיר את התלות המוחלטת בה'. עבודתנו לפרנסה היא רק כלי לקבלת השפע מה'.
ויהי ביום השביעי יצאו ללקוט, ויאמר ה' אל משה עד אנה מיאנתם (טז כז) - בבא קמא ס"ג – לשון רבים כי בהדי הוצא לקי כרבא – כשלוקים הקוצים לוקה גם הגידול. ויש המסבירים כי נאמר לעם בשיתוף עם משה כדי שייצאו מזה ביחד איתו. ש"א שנרב – זה עונש [נזיפה] למשה שלא הודיע להם על השבת עד שלקטו לחם משנה, כי השבת היא עיקר השבוע. שפת אמת -אילו שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון, כי השבת ניתנה להם במרה, וכתיב יצאו מן העם (ללקוט) ויבוא עמלק. [ אמנם במדרש מדובר על שבת שנייה] העומר ממנו למשמרת לדורותיכם (טז לב) - רש"י מביא מהמכילתא שירמיהו הוכיח בה לעם כי ניתן לחיות גם כשעוסקים רק בתורה.
אכלו את המן.. עד בואם אל ארץ נושבת (טז לה) – הרב קוק – כמו בילדות חי העם בניסים עד שהגיע להתקיים בכוחות עצמו. גם בגאולה העתידה אם ישראל יגיעו לשלימות לא יצטרכו לניסים, ואם יהיו בשפל יצטרכו תקופה ניסית. ויצמא שם העם וילן העם על משה (יז ג) - רש"י – במקום לבקש יפה מים. וכן באור החיים – ויצמא העם, שה' ביקש להדריכם שיתפללו ובמקום זה התלוננו. ומסביר כי חשבו כי אם ה' בקירבם אינם צריכים לדאוג ולהתפלל. אמנם במדרש מדגישים שבקריעת הים צעקו תחילה ואז נאמר ויושע. עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל (יז ה) ( להכות בסלע ) - הרמב"ן - ישראל היו ברפידים והוא הלך להר סיני לתת מים.
ויבוא עמלק(יז ח) – הרבי - עמלק בגימטריא ספק, ואכן כששאלו היש ה' בקרבנו בא עמלק. המלחמה בעמלק מצביעה על הצורך במלחמה נגד הספיקות במציאות ה'.
צא הילחם בעמלק (יז ט) – יונתן זקס - המלחמה בו היא ניגוד לה' ילחם לכם ואתם תחרישון – מעבר לנורמלי. עם זאת יש להתכוון לה' ולעזרתו ולכן כשידיו של משה היו כלפי מעלה היו מתגברים. נקודה אחרת – על המנהיג לתת השראה בדרך זאת, בדומה ליציאת דויד מאבלו אל העם בעצת יואב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה