יום רביעי, 27 במרץ 2019

ויקרא - קרבנות 2

ויקרא - קרבנות 2

ליהודי בן זמננו נושא הקרבנות הוא מן הקשים ביותר לתפיסה ולהתמודדות בתורה כולה, ומה בהם מקרב את האדם לאלוהיו?
אחד הרעיונות הפשוטים וגם העמוקים ביותר נוסח ע"י רבי שניאור-זלמן מלאדי [ראשון אדמורי חב"ד]. הוא ציטט את הפסוק המצווה עליהם בתורה [ויקרא א' 1-2]: "וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַ-ה' מִן-הַבְּהֵמָה מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם..."  הפסוק מבהיר, האדם הוא "מכם" – מבני ישראל, ואילו ה"קרבן" הוא מן "הבהמה" [הבקר והצאן].
הסביר רבי שניאור, הקרבן הוא אכן "מכם", האדם מקריב את 'עצמו' את מחשבותיו ורגשותיו, רק הצורה הפיזית מתממשת בבהמה.
אומר רבי שניאור וכל תורת החסידות, לאדם שני יסודות רוחניים: הנפש הבהמית [הקיימת בכל חי] ו"הנשמה" התבונית שהיא חלק אלוה ממעל.
כולנו ישויות חומריות עם צרכים פיזיים-מידיים-קיומיים: מזון, אוויר, מים וכו'. אנו נולדים, חיים ומתים. אבל רק לאדם עולם פנימי וכלים רוחניים – מחשבה, רגשות, כושר דיבור, יכולת תקשור וכו'

ומן העבר אל העתיד:
נביא את דברי מרן הרב קוק ב"חזון הצמחונות והשלום", המצטט את הפסוק של אחרון הנביאים בסיום נבואתו על העתיד [מלאכי פרק ג' פסוק 4]:    "וְעָרְבָה לַ-ה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם--כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת."
מנחה ולא זבחים. התורה רואה את הבעייתיות שבקרבנות מן החי, ולכך שהתעלות העולם כרוכה במעבר לצורת קיום [ופולחן] צמחונית... אומרים  הקרבנות, שבשביל השאיפה הא-לוהית צריך האדם להיות אזור בגבורה, להיות מוכן ללחום עם עצמו ועם העולם. לאבד צריכים כדי למצוא, אמנם מה שמאבדים בשביל השאיפה האלוהית אינו איבוד, כי אם מציאה ורוממות [שמונה קבצים ג, ג']... הלחימה בעולם הגשמי מעצימה את השאיפה הא-לוהית, אך בסופו של דבר מדובר במלחמה...".  "הקרבנות מיוסדים ביחוד על יסוד ההתגברות של הכוחות הטובים על המפריעים מכוחות שמחוץ לגופו ונפשו של אדם, דהיינו כוחות הבהמיים שבעולם החיצוני..." [עין איה ברכות ב' עג]. ...התשובה הנכונה שהיא מחלשת את רצונו של האדם ופוגמת בזה את אישיותו... [אורות התשובה ח' א']  
הרב אברהם סתיו פרסם במוסף "שבת" של 'מקור-ראשון' כתבה על הנושא ובה הוא מסכם: "קרבן המנחה לוקח אותנו למקום שונה לחלוטין... חז"ל ברגישותם עמדו על ההבדל, ביטוי לשוני המעיד על המהות, על השוני העמוק בין החטאת למנחה [מנחות קד ע"ב], ההבדל בין "נפש כי תקריב" לעומת "אדם כי יקריב"". אמר רבי יצחק: מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה "נפש"? אמר הקב"ה - מי דרכו להביא  מנחה? - עני. מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני... אמר רבי יצחק – מה נשתנית מנחה, שנאמר בה חמישה מיני טיגון הללו? משל למלך בשר ודם שעשה לו אוהבו סעודה ויודע בו שהוא עני. אמר לו: עשה לי מהן חמישה מיני טיגון כדי שאהנה ממך...
הגמרא עומדת על הסטה דרסטית של מרכז הכובד בהקרבה: מן האובייקט המוקרב אל מעשה האדם המקריב... המוקד נמצא בתהליך ההקרבה, נפש העני עוברת תהליך של קרבה כאשר הוא מעלה את חמשת מיני הטיגון לפני המלך...
ואדם כי יקריב – בפנותו אל המקדש הוא מקרב את עצמו אל הקודש.
ד"א – החטאים יש מהם חייבי מיתה, והקב"ה בחסדיו מקבל "נפש תחת נפש".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה