= שמיני - ויהי ביום השמיני (ט א)– הגמרא במגילה - יום שמחה לפני הקב"ה כביום בריאת שמים וארץ. ובכתובות - גדולים מעשי צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ - ידי יסדה ארץ ומקדש כוננו ידיך, כי חיבור הקדושה לארץ זו היא השלמתה.
קח לך עגל.. לחטאת ואיל לעולה (ט ב) – צרור המור – בכל מקום קודמת החטאת לעולה, מפני שהחטאת חובה והעולה נדבה, וגם כדי שיתכפרו בחטאת לפני העולה.
כי היום ה' נראה אליכם (ט ד) – ש"א שנרב – כתוב נראה בקמץ, לשון עבר, למרות שמדובר בהווה, וניתן לפרש כי נראה אליכם בבריאת העולם באותו יום בשנה.
זה הדבר אשר ציוה ה' תעשו ויירא אליכם כבוד ה' (ט ו) – הנצי"ב – רק אם תשתדלו להשיג את אהבת ה' בדרך שהוא פירט, רק אז יירא אליכם. [ יש כאן רמז ברור למניעת מעשי נדב ואביהו].
ויבוא משה ואהרון אל אוהל מועד ויצאו ויברכו את העם ותצא אש (ט כג) – צרור המור – ביקשו הסכמת ה' כדי לברך. שטיינזלץ –לפי המדרש שבעה ימים הקימו את המשכן פעמיים בכל יום, ולא הגיעה אש, ביום השמיני התפללו משה ואהרון במשכן ואז וירא כבוד ה'.. ותצא אש. הנקודה היא שצריך לעשות את כל הפרטים כראוי לפי המצווה. שפת אמת - נדב ואביהו מתו כיוון שהביאו אש זרה אשר לא ציווה ה' - כי זה כיוון שלא היה ציווי אישי ישיר מה' שיביאו אש, ולמרות שמעשיהם מתאימים להלכה הפשוטה. מה שקרה הוא שה' העדיף את אהרון שחיכה ולא קרב לעבודה עד שאמר לו משה קרב אל המזבח , שהתבייש לפי חז"ל, ולמרות שנהגו לפי ההלכה והיו בגדר צדיקים גדולים ואהרון היה בגדר בעל תשובה. [זה מתאים להדגשה שלי שדרך ארץ קדמה לתורה פירושו דברים שבין אדם לחברו. ולי נראה שאפשר לשלב את שני הרעיונות ולומר שאהרון היה בגדר הקדושים תהיו שבציווי ה' אל כל ישראל, שלא לקח לעצמו את התחלת העבודה ממשה עד שנצטווה במיוחד, ונדב ואביהו רצו "לחטוף" ולבצע מצוות הבאת אש (קטורת) לפני שהחל תהליך עבודת המשכן ביום השמיני, אחרי שמשה אמר לאהרון קרב אל המזבח. מוסר השכל סופי של פרשת שמיני הוא שביצוע דברים שמעבר למצוות גופם יכול להיות חיובי כיסוד ההתקדשות, ויכול להיות שלילי כהבאת אש - התערבות יזומה במהלך התחלת עבודת הכוהנים במשכן. אמנם, יש להזכיר כי קיים גם פירוש אחר למות נדב ואביהו - בקרבתם לפני ה' - כי היו כמו שתויי יין והתקרבו לה' עד כדי כך שלא יכלו לחיות. רש"י אומר שנדב ואביהו נענשו על שהורו הלכה בפני רבם – משה. אולי זה בכך שהביאו קטורת עם אש מבלי לשאול את משה. ואולי הפסוק המופיע לפני ההקרבה – שמשה אמר זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו ויירא אליכם כבוד ה', זאת הייתה כוונתו, להזהיר שלא יעשו - כהצעת הנצי"ב לעיל שהוראה זאת של ה' הייתה כדי למנוע מעשים חריגים מתוך אהבת ה' אלא לפי ציווי ולא לפי מחשבה עצמית שמעבר לציווי. כך מובן מדוע אהרון חיכה להוראה ממשה, בעוד שנדב ואביהו לא למדו ממשה ומאהרון והקריבו קטורת עם אש בלי ציווי אלא לפי ההלכה. ואולי מדרש חז"ל שהם אמרו מתי כבר לא יהיו משה ואהרון ונוכל אנחנו לנהל את הכל, זה הביטוי להרגשת העצמאות שלהם, שעליה נענשו. להלן סיכום ההסברים המוצעים על ידי יצחק ברנד – לפי הפסוקים והמדרשים . א. לא נענשו אלא המשכן נקדש בהם, ב. נענשו על הקטרה באש זרה אשר לא ציווה אותם – בדומה לאנשי קורח, ירבעם, ועוזיהו. ג. בקרבתם – נכנסו לקודש בלי היתר. ד. היו שתויי יין ופרועי שיער. ה. שחצנים היו וביקשו לרשת את משה ואהרון . לרשימה זאת ניתן להוסיף מדברי חז"ל – ו. שהורו הלכה בפני רבם, ז. שלא לבשו בגדי כהונה, ח. שלא נשאו נשים והולידו ילדים]. הרב קוק - סיכום לנושא נדב ואביהו מתוך שמונה קבצים ו' – כשהולכים אחרי ההרגשה של רוח הקודש בלא התקשרות אל התורה בפרטיות מעשיה זה חטא נדב ואביהו, חושבים שמתקרבים אל הקודש... מקריבים אפילו אש זרה ובאים שתויי יין ובלא כיסוי ראש, כל אחד בהשגתו המיוחדת, ולא נטלו עצה ומורים הלכה בפני רבם, מתוך הכרה של גדלות פנימית, ועומק גדול של קדושה זו מתבטל בפני מקור התורה – ונקדשתי בתוך בני ישראל. נגן – העיסוק בצדדים הרוחניים בעזרת החווייה והדמיון , כרוך גם בסיכון של עיוות. סיכון זה מוליך אותנו מנדב ואביהו, דרך יהדות שעיקרה הנבואה - התקופה התנ"כית, המתוארת בתנ"ך תוך הבאת מידע רגשי, תקופה שהיו בה במות, היו בה שלשת החטאים החמורים הקשורים לעוצמות רגשיות ודימיון. מתוך שאיפה לרוח נוצרו גם הנצרות והשבתאות ועוד, ואפשר לכלול גם את הארבעה שנכנסו לפרדס ושלשה נפגעו . הכישלונות הביאו את החורבן והפסקת הנבואה, שלפי הרב קוק אינם רק עונש אלא תהליך שבא להנמיך את הפעילות הרוחנית שהייתה, לשם בנייתה מחדש. ואכן נבנתה היהדות מחדש על בסיס ההלכה והלימוד, ללא עיסוק נרחב ברוחניות. העיסוק המחודש בצדדים הרוחניים המאפיין את היהדות הישראלית היום, נהנה מהכניסה לתחום זה של החסידות [והקבלה], ששמרה על משמעת וגבולות, ועל מסגרת ההלכה והלימוד, בניגוד לתנועות שהיו בעבר. שלמה קרליבך טוען כי השואה גרמה למשבר חמור ביהדות, שהביא רבים לחפש תשובות רוחניות מחוצה לה. הוא מסתייע בדוגמא של דברי מי השילוח שכל האיסור החמור על הכוהנים להיטמא הוא כדי שיצליחו לעבוד בשמחה, המתבטאת בעיקר בקשר עם תחומים שמחוץ להלכה. נקווה שהעיסוק בצדדים הרוחניים והחווייתיים של היהדות אכן יביא אותנו לאפשרות לממש את ייעודי היהדות. אך יש לעסוק בכך בגדר של מעשיו מרובים מחוויותיו בדומה למעשיו מרובים מחכמתו, וכן בגדר של ראשית חכמה יראת ה' גם ראשית חווייה ביראת ה'. וכן סוף דבר הכל נשמע את ה' ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם. יונתן זקס – הקודש הוא הנקודה שבה האדם מצמצם את עצמו, מוותר על יזמה ורצון כדי לפנות מקום לה' כנוכחות מוחלטת. [בדומה לצמצום של בריאת העולם] מציע כי השגיאה של נדב ואביהו הייתה הימנעות מצמצום זה - הכנסת היזמה במקום הקודש, אולי מתוך הלהבות. אל נקמות הוא רק ביטוי של דיברה תורה בלשון בני אדם, כי ה' אוהב, האש מחממת וגם שורפת. הסיפור כאן דומה לכך שהבל נהרג אחרי שהקריב קרבן [ קשה להבנה כי קרבנו נרצה]. דימיון נוסף בפרשתנו – בבראשית לאחר הבריאה ושימה בגן עדן בא איסור האכילה מעץ הדעת, וכאן לאחר חנוכת המשכן בא איסור בעלי חיים רבים. בנוסף לסיפור הבריאה בבראשית, באה גם התגלות ה' מן הסערה לאיוב, ובה מלמד אותו להעריך את מעשי ה' בבעלי החיים. זה מהווה מקור למחשבה אחרת מהמקובלת על מקום האדם בבריאה [תכלית כל מעשי בראשית]. וכן הרמב"ם במורה (ג' י"ג) – "שאין לסבור בכל הנמצאים שהם בגלל מציאות האדם, ואיך ידמה שהם כלים בשבילו?". בברית ה' עם ישראל, כולל המשכן, הוא כולל הגבלות על אכילת בריות הבר המקבלות הגנה בדרך זאת. הרבי – קיים פער בין השכל האנושי לבין ה' האין סופי. ה' גישר אותו במעמד סיני, ונתן לנו מצוות התורה כדי שנתקדם בגילוי האלוקות. הגילוי הוא דרך פעולת משה רבנו, וההעלאה מלמטה למעלה דרך אהרון. כאשר אהרון השלים את ימי המילואים, נראה גילויו של ה' במשכן. אורח החיים של אהרון – אהבת הבריות – גורם להשריית השכינה בתוכנו. ענוותנותו של אהרון שחשב שאינו ראוי לתפקידו בגלל חטא העגל, לכן התמנה לברך את ישראל כדי שתבוא המחילה לכלל ישראל וגם לו. נדב ואביהו נשרפו כדי לממש את דביקותם בה' ולא כעונש, אבל התורה אוסרת דביקות אובדנית. היום השמיני מייצג את העל טבעי, אשר גילויו הוא בסיבת שבעת ימי המילואים, וכן הדבר אצלנו לקראת ימות המשיח. מחשבת משה הייתה שהיו צריכים לאכול את החטאת למרות שאינה מיוחדת ליום השמיני, ואהרון סבר כי כל מצב דורש הערכה נפרדת. עלינו לקבל את מסירות משה לאמת של התורה, אך במגעינו עם הזולת דרושה רגישותו של אהרון. לגבי איסור והיתר בבהמות - הפרסה – חציצה מן הקרקע והשסע שיש בכל זאת קשר עם הקרקע, וזה מסמל את יחסנו לעולם. העלאת הגרה – ללמדנו כי יש לבחון ולשקול היטב כל התעסקות בעולמנו. הבחנה בין טומאה לטהרה –ללמדנו את הגבול בין התנהגות ראויה לשאינה ראויה – לא ליפול בפח. זבחים דף קב – חמש שמחות מיוחדות היו לאלישבע אשת אהרון – יבמה מלך (משה), אישה כהן גדול, בנה סגן, בן בנה (פנחס) משוח מלחמה, אחיה נשיא שבט יהודה, אבל היה לה גם אבל על שני בניה. נבנצל – משה אמר כי סבר שהוא או אהרון ייענשו על כל סטייה קלה כדי לקיים את קידוש ה' במשכן – ונקדשתי, כדי שיהיה ברור לכל העם כי אין לחרוג מציוויי ה' אף כמלוא השערה, וה' בחר בנדב ואביהו. ואכן קידוש ה' עומד בראש, כמו האיסור לעבוד עבודה זרה אף שלא בפרהסיא ולמסור את נפשו על כך כמו מרדכי שלא השתמט מהמן. חטאם של נדב ואביהו היה זניח – בעקבות חז"ל, חטאו בשתיית יין לפני עבודה או בהבאת אש, לפני שה' אסר זאת, או שחטאו ביותר משמינית שבשמינית של גאווה ולכן לא נשאו נשים כי לא ראו נשים שיתאימו להם. ובעצם מצווה להביא אש מן ההדיוט, אלא שבחנוכת המשכן רצה ה' להראות הנהגה ניסית. במדרש נמצא גם שהיו גדולים ביותר, ובזוהר שמיתתם כיפרה לדורות.
ויקריבו.. אש זרה אשר לא ציוה אותם (י א) - רשב"ם – האש יצאה מבין הכרובים אל מזבח הקטורת, הקודמת לתמיד, ושם מצאה את נדב ואביהו, ואחר כך יצאה למזבח העולה ואכלה את העולה והשלמים. אברבנאל – מצוות היום ניתנו רק לאהרון [ פרט לאכילת בשר ולחם הקרבנות]. ש"א שנרב – מאז שניתנה התורה אין מקום לעבודת ה' אלא לפי ציווי על כך.
ויידום אהרון (י ג) – רמבן – עד עכשיו בכה בקול. נבנצל - כוונת הרמבן שקודם חשב אהרון שבעוונותיו מתו, וכשאמר משה שכדי לקיים את ונקדשתי הפסיק לבכות. ש"א שנרב – עצם הדבר שהתורה מספרת לנו כי אהרון שתק הוא כדי להצביע על כך ששתיקה זאת שבח לאהרון, ואחר כך פרשת איסור ביאה לאחר יין שנאמרה לאהרון, ומתבקש לומר שהדיבור של ה' בא כשכר על השתיקה.
יין ושכר אל תשת (י ט) הרבי - זו אזהרה שלא להגיע עד כלות הנפש מרוב עיסוק בסודות התורה. בצורה זאת הוא מפרש גם את הסיפור על רבא ששחט את רבי זירא שהכוונה היא שמשך אותו לסודות התורה עד כלות נפשו. [הכנסת משהו זר מחייב מיתה (כמו אש זרה), וכן כל המתגאה דוחק רגלי שכינה, וכן תלמידי ר"ע שלא נהגו כבוד זה בזה, וכן חורבן בית שני בגלל שנאת חינם, כי א"י אינה יכולה להגיע לייעודה בלי אהבת חינם. וכך המדרש – בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול מזה, שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חברי עמי ואמר רבי תנחומא דע למי אתה מבזה – בדמות אלקים עשה אותו.] ש"א שנרב – איסור שתיית יין לכהן הנכנס לעבודה באה להבדיל בין שמחה גשמית לרוחנית [בניגוד לחסידות] .
זאת החיה אשר תאכלו (יא ב) – אברבנאל – איסור המאכלים איננו מסיבות בריאותיות אלא לבקש בריאות הנפש.
הגמל כי.. פרסה איננו מפריס (יא ד) – הירש – אצל השפן כתוב ופרסה לא יפריס וכן אצל הארנבת, כי אין להם פרסה כלל, אצל לגמל יש פרסה שאיננה שסועה .
מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תיגעו טמאים הם לכם (יא ח) - שטיינזלץ – לא מובן לנו השימוש במילה טמא לטומאה וגם לאיסור אכילה, ומה הטעמים לאיסורים, ועלינו לקבל ללא הבנה. גם הקשר בין ההתגלויות וההתקדשויות במשכן שמהם בא מעבר לאיסור מאכל איננו מובן כלל. בדור שלנו מתייחסים פחות לצד הפילוסופי (לפי הרמב"ם המטפיזיקה של אריסטו) ויותר לפסיכולוגי, אבל גם להסביר את המצוות כאמצעי להגיע למצב נפשי טוב אין זה ראוי. מה שבטוח זה רק שה' הוא האמת. על בקשת הסברים אמר הרבי מקוצק כי ה' שכל העשוי מטיפה סרוחה יבין אותו איננו זה שעלינו לעבוד. בעל הטורים – לא תיגעו אינה אזהרה אלא רצוי שלא ייטמאו. סיפרא – יכול הנוגע יילקה, תלמוד לומר ולאלה תיטמאו, הווי אומר רשות. ש"א שנרב – מציע שלא תיגעו בא להתייחס שיש כאן קדש עצמך במותר לך כמו שכתוב בתנא דבי אליהו על והייתם קדושים – מכאן היה רבן גמליאל אוכל חולין בטהרה.
שקץ יהיו לכם (יא יא) – ריג'יו – לא שבריאת ה' תהיה שקץ, אלא לכם, שלא תאכלום. הנצי"ב – מלבד שהטבע שלכם לשקצם בא הכתוב להזהיר על כך [שתי גישות].
כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב (יא כד) – הטורים – יטמא מלאכול תרומה וכו' אבל מותר לאכול חולין בטומאה [אין זאת הטומאה של איסור אכילת חיות טמאות].
ולא תיטמאו בהם וניטמיתם בם (יא מג) – רש"י – אם אתם מטמאים בהם בארץ אף אני מטמא אתכם בעולם הבא ובישיבה של מעלה. [ נראה כי הכוונה שתגיעו מטומאת הגוף לטומאה רוחנית, כפי שכותב ש"א שנרב, אך בהקשר זה קשה לי להבין את ההבדלה בין עולם הבא וישיבה של מעלה].
כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים והייתם קדושים כי אני ה' מקדשכם (יא מה)- נתיבות שלום - מעלה שאלה מדוע בסוף פרשת מאכלות אסורות כתוב כך ומדוע לא אשר הוצאתי ממצרים כבכל התורה. ומציע כי העליתי אתכם כדי שתהיו קדושים – שלא תהיו נבלים ברשות התורה, ולא רק חוקים כמו מאכלות אסורים.
להבדיל.. בין החיה הנאכלת ובין אשר לא תיאכל (יא מז) – ראב"ע – אשר לא תיאכל מחמת איסור התורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה