אמור 2
לפני שבוע בפרשת "קדושים תהיו", ניסיתי להבהיר לעצמי ולידידי כי לפי תפיסת ספר 'ויקרא' - הקדושה היא מטרה הניתנת להשגה, לא רק על ידי יחידים, אלא "כל העדה כולם קדושים", והתורה עוסקת בפרטי ה'איך', איך נשיג את המטרה וכיצד נשתדל כולנו להיות קדושים !
נראה לי כי פרשת שבוע זו, "אמור", היא המשך ישיר של הפרשה הקודמת, המבקשת להבהיר צד מסוים בנושא:
המין האנושי ביקש משחר קיומו משמעות מטפיזית לחיים, למצוא טעם לחייו. והוא עושה זאת בדרכים שונות המביאות להרגשת התעלות על ידי: האמנות, האהבה, הדת, וחיפושי דרך להנצחה ואלמוות! אולם היהדות מלמדת אותנו שרק הקדושה היא אשר תוסיף ממד זה לחיינו, וכמו שראינו בפרשת 'קדושים' – לא על ידי הנזרות ובריחה מן החיים, אלא על ידי הכנסת קדושה לחיים עצמם.
הכבוד לחיים ['קדושת החיים'] הנו הגורם לכך שהדאגה לצרכי המתים היא אחת החובות הדתיות החשובות ביותר. במסורת ישראל לא עסקו בקבורה אנשי מקצוע [הנעשים אדישים ברבות הימים] אלא חבורות מתנדבים בשם "חברה קדישא". אלה לא רואים במוות תופעה מרהיבה הטעונה הנצחה, אלא חלק ממעגל החיים שכולנו צפויים לו !
מאלפת גישת הקבלה שאינה רואה במוות סיום אלא שלב קיום נוסף ושונה, כאשר היא מביאה לדוגמא את הגרעין והשיבולת : הגרעין הנטמן באדמה נרקב וחדל להתקיים, אך מתוך הרקב וההתפוררות צומחת השיבולת עם שפע גרעינים חדשים.
במצרים העתיקה נמשכו טקסי קבורת המת 70 יום, כאשר לכל יום ושבוע טקסים משלו. היהדות לעומת זאת מגבילה את זמן הקבורה לקצר ביותר [בירושלים, שלה קדושה כשלעצמה, יש לקבור את המת בו ביום].
לכהן ול"רב" אין תפקידים מיוחדים בקבורה! החובה הדתית היחידה מוטלת על בן המשפחה היא אמירת "קדיש", שאינה תפילה למתים אלא שבח והודאה לקב"ה גם במצב זה.
[ראה גם הקטע על "אבלות"]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה