אבלות

אבלות

כאשר הייתי כבן 28 הוטל עלי מטעם "משרד התיירות" להקים ולנהל קורס בן שנה

ל"דיילות והארחה" - הכוונה לא לדיילות-אוויר אלא למנהלות אירועים ואירוח בבתי מלון. לכן בתהליכי המיון העדפנו נשים מבוגרות בעלות הבנה וסבלנות.

הצלחנו להגיע לרמה גבוהה במיוחד וכתוצאה נוצרה גם אווירה חברתית מיוחדת, כאשר אני הצעיר הדתי השתלבתי בה היטב. בין הנושאים אותם החדרתי לתכנית היה נושא "הליכות ונימוסים", מתוך מגמה לעדן את החספוס הצברי. המרצה לנושא היתה ה"כהנת הגדולה" של אותם ימים – גב' חנה בבלי.

יום אחד נפטר בעלה של סוניה, אחת מתלמידות הקורס. הנפטר היה אבא אחימאיר אישיות ציבורית ידועה באותם ימים. יצאנו באחד הערבים לנחם אותה, כאשר ברכב ישבנו שלושה: גב' חנה בבלי, גב' נינה די-נור [רעייתו של קצטניק] ואנוכי.

בדרך אמרה הגברת בבלי: "כמה מלאת קנאה אני בכם הדתיים – כשאנו באים לבית אבל אנו נבוכים ואיננו יודעים מה לומר וממה להמנע – לכם יש כללים סדורים ומפורטים וכל אחד יודע מתי עליו לבוא, כמה זמן להישאר ומה לומר".

הגבתי והסברתי – כי מנהגי ודיני האבלות אינם למען המבקר ואנשי הקהילה, אלא בעיקר לאבל עצמו. אשה שנפטר בעלה\ יש מסגרת ברורה מעוצבת ברוב חכמה ותבונה וקובעת את עוצמת ההתאבלות לפי משכי זמן. אדם שנפטר עליו בן משפחתו המידי [אחד משבעה קרובים: אב, אם, אח, אחות, בן, בת, בנזוג] עד לקבורת הנפטר הוא "אונן" – מתנהג כמעט כמנותק מן החיים, כי המוות קוטע את מהלך החיים. לאדם זה לא נראה בכלל שמחר תזרח השמש, הרי החיים כפי שהכרנו אותם עד כה נעלמו ולא ישובו עוד, והדת נענית לנטיית הלב להסתגרות. הברייתא מתארת [מועד קטן דף כג]: "מי שמתו מוטל לפני – אוכל בבית אחר.. ואינו מסב ואוכל, ואינו אוכל בשר, ואינו שותה יין, ואינו מברך, ואינו מזמן, ואין מברכין עליו, ואין מזמנין עליו, ופטור מקריאת-שמע ומן התפילה ומן התפילין, ומכל מצוות האמורות בתורה".

לאחר הקבורה מתחילים "שבעת ימי האבל" המחולקים אף הם [מועד קטן כא]: תנו רבנן: אבל - שלושה ימים ראשונים – אסור להניח תפילין... דברי רבי אליעזר, רבי יהושע אומר: שני ימים ראשונים... תנו רבנן: אבל כל שלושה ימים הראשונים –אסור במלאכה ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה... ואסור בשאילת שלום..

ככל שחולפים הימים באה תקופה חדשה. גם אם עוצמת הכאב אינה פוחתת, חודו קהה והכאב מצמצם מקומו ומפנה מקום לחיים לזרום [מו"ק כג]: "תנו רבנן: אבל, שבת ראשונה – אינו יוצא מפתח ביתו. שנייה – יוצא ואינו יושב במקומו. שלישית – יושב במקומו ואינו מדבר. רביעית – הרי הוא ככל אדם."

כאשר הקשר בין החי ובין המת היה קשר בעל עצמה, אין יכולת לאדם לחלץ עצמו מתהום הכאב והבדידות, והחיים כאילו מאבדים משמעותם. התלמוד מזהיר מפני מציאות כזו [מו"ק כז]: אמר רב יהודה אמר רב: כל המתאבל על מתו יותר מדאי על מות אחר הוא בוכה..." וממשיך בסיפור מעשה [שאביא אותו בתרגום לעברית]:

"אשה אחת שחייתה בשכנות לרב הונא, היו לה שבעה בנים. מת אחד מהם והיא בכתה עליו ללא גבול. שלח לה רב הונא – אל תנהגי כך! לא השגיחה בדבריו, שלח אליה: אם את מצייתת מוטב, ואם לא הכיני תכריכים ליתר בנייך. – מתו כל השבעה. אמר לה: עכשיו הכיני תכריכים לעצמך, ומתה..."

אמרו חז"ל על פסוקי התנ"ך "אל תבכו למת" – יותר מדאי, "ואל תנודו לו" – יותר מהשיעור, הא כיצד? שלושה ימים לבכי, ושבעה להספד, ושלושים לגיהוץ ותספורת. מכאן ואילך אמר הקב"ה אין אתם רחמנים יותר ממני.

מותם של האשה וילדיה לא נבעו כתוצאה מסירובה לשמוע בקול רב הונא, אלא מתוך קיבעון ששינה מציאות: אבל מתמשך אינו מאפשר חיים. אם המתאבלת ללא גבול על בנה מאבדת את אינסטינקט החיים שעליה להעביר ליתר בניה, ואלה ללא טיפול ואהבה – יאבדו כמוה.

על מנהגי ודיני אבלות ביהדות נכתבו ספרים עבי כרס ורבי תוכן. אני ביקשתי רק להראות את הזווית הפסיכולוגית וההבנה לתהומות הנפש שהראו חז"ל. ועלינו רק ללכת בדרך הסלולה ולא להביא נזק נוסף.

המדרש נתן סימנים – ראשי התיבות של המילה אבל :

א –אב, אם, אח, אחות,

ב – בן, בת, בן זוג [שבעת הקרובים עליהם מחייב הדין להתאבל]

ל – בערך מספרי 30 [שלושים ימי אבלות]

ובילע המוות לנצח, ומחה דמעה מעל כל פנים !