יום ראשון, 12 במאי 2019

פרקי משה - אמור

=אמוראמור אל הכוהנים (כא א) - הגרי"ד - כאן מתבטא שויקרא הוא לא רק ספר קרבנות אלא גם תורת כהנים, שמלבד הקרבת הקרבנות הם משרתי ה', מורים הלכה ומלמדים את העם – יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, גם השיפוט נמצא במידה רבה בידיהם, אמנם כל המתמסר לתורה מקבל מין תפקיד הדומה לכהונה, ובעצם זה נאמר בתורה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש.       הרבי -אמור אל הכהנים – ולא ציווי ולא דבר אליהם, מכאן שבחינוך יש לדבר בלשון רכה.
קדושים יהיו לאלוקיהם ולא יחללו שם אלוקיהם  (כא ו) – הנציב – שיהיו מצוינים במידות טובות ובצניעות
לאביו ולאימו לא ייטמא (כא יא)  הרבי - לכהן הגדול אסור ליטמא, הגמרא לומדת מכאן שהוא חייב להיטמא למת מצוה [ שאין מי שיטפל בו] אפילו מעבודת יום כיפור, אנחנו יכולים ללמוד מכך שהתמסרות לטובת זולתך נעלה אפילו על העבודה הקדושה ביותר. וקל וחומר שגם לדאגה הרוחנית ולעזרה לזולת עדיפות המחייבת לדאוג לו       ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו (כב כד) - שטיינזלץ – ההגבלות על בעלי מומים  לקרבנות ולכוהנים, זה מתוך דרישת השלימות והתפארת. הדבר מצביע גם על הצורך בכושר יצירה ועל הצורך ביצירה לחיים,  בלשונו " רק אם יש לך את האפשרות לרוע תוכל לעשות בשלימות את הנדרש ממך". גם לגבי נביא כתוב בנדרים ל"ח כי עליו להיות חכם עניו גיבור ועשיר (גם לגבי דיינים), אמנם הרמב"ם מציע (מפרקי אבות ) שגיבור הוא הכובש את יצרו ועשיר השמח בחלקו, אך הפשט הוא גיבור פיזית                                                                                אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (כב כט) – החינוך –  לקבוע בנפשנו מידת החמלה. הרמב"ם – כדי להרחיק משחיטת הבן לעיני האם.
ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי (כב לב) – בחיי – אם חילל את ה' תקנתו שיקדש את ה'. רמבן –זו מצוות עשה לקדש את ה' במצוות שבהם ייהרג ולא יעבור.
מקראי קודש (כג ב) – רמבן – בהם קוראים למצווה להיקבץ כדי להתפלל ולהלל.
בין הערביים פסח לה', ובחמישה עשר.. חג המצות לה' (כג ה-ו) רש"י – פסח – הקרבן. חזקוני – ערב חג ולילו נקראים פסח כי עסוקים בקרבן, ואחר כך חג המצות. הרבי – בתורה נקרא רק חג המצות, אך אנחנו קוראים לו חג הפסח ולפי רבי לוי יצחק מברדיצ'ב כי  ה' מדגיש את מעלת ישראל שיצאו בחיפזון והכינו מצות, ואנחנו מבליטים את הנס הגדול שהמשחית פסח על בתי ישראל. יש ללמוד מזה כי גם כשאנו מדברים על הישג שלנו יש לזכור את יד ה' בדבר.
כי תבואו אל הארץ וקצרתם.. והבאתם עומר,  וספרתם (כג י) –אבן עזרא - לאחר מצוות שבת שקיימו במדבר ופסח בהר סיני, תקיימו עומר וספירת העומר בארץ.
ממחרת השבת (כג טו) – אברבנאל – פסח נקרא השבת כי הוא המועד הראשון.
וקראתם מקרא קודש (כג כא) - אברבנאל – שבועות לא נקרא חג מתן תורה כי התורה היא עדה על עצמה וכן גם ראש השנה לא נקרא חג בריאת העולם,   בחודש השביעי באחד לחודש.. זכרון תרועה  (כג כד) - נגן –רוזנצווייג הגדיר את זה כספירלה הנעה כלפי מעלה.     המעמד המיוחד של החודש השביעי קשור לקדושת המספר שבע בימים חדשים ושנים, אך גם לכך שראש החודש השביעי הינו המרוחק ביותר מהראשון במעגל השנה, ושבו נברא העולם. המעמד המיוחד של תשרי הכולל חגים רבים שרק בהם כתוב שבתון. קוסמולוגית – בריאת העולם, היסטורית – חודש שביעי להתהוות העם, הריחוק וההתחלה מסמלים את תפקיד האדם – תיקון העולם בשילוב שבין להיות ולעשות. מכך שנאמר כי המבול לא יחזור ניתן ללמוד שאין לקבל את מה שהוצע כי הכל מחזורי בעולם, אלא יש בנייה והתקדמות. הרבי –בשבת אין אנו תוקעים, כי מכיוון שענין התקיעות היא קבלת עול מלכותו בעקבות הבחירה שלנו, בשבת אנחנו מכירים שאנחנו חלק מהמציאות האלוקית וקבלת העול כבר מתחייבת מעצם הוויתנו.
וכל מלאכה לא תעשו (כג כח) – רשבם – ביום כיפור, בנניגוד לשאר ימים טובים. אברבנאל – לכן נאמר בשבת וביום כיפור שבת שבתון.
 לא תחללו את שם קדשי  ונקדשתי בתוך בני ישראל... אני... המוציא אתכם מארץ מצרים.  (כג לב), גינזבורג - לא כתוב תקדשו אותי אלא ונקדשתי,  הכוונה היא שישראל יעשו את זה כבאורח טבעי ולא מחמת הציווי. מצטט את התניא שמסירות הנפש הקיימת אצל כל היהודים באה ממקומות נסתרים בנשמת היהודי, וזה משקף את הטבע שלנו כיהודים. אכן הגויים אינם מצווים למסור את נפשם כלל.     שפת אמת – ונקדשתי - בחז"ל שעל מנת כן הוצאתי אתכם. כי בכל איש ישראל יש את הכוח לבטל את הטבע מכוח נסים אלה, כדי לקיים את הציווי למסירת נפש לקדושת ה'. וזה גם עניין הספירה מיציאת מצרים למתן תורה. מפסוק זה לומדים חז"ל גם שקדושה נאמרת בעשרה. גם סמיכות ונקדשתי למועדים, כי מקראי קודש הם מכוח התאחדות ישראל - כל ישראל חברים במועד. השבת היא מעין עוה"ב כי היא מנוחה מהשינויים המלווים את חיינו, ולכן איסור מלאכות.   איסתכל בתורה וברא עלמא - בכל הבריאה גנוזים דברי תורה, כי ה' ברא את העולם לכבודו [ גם כי ביקש להוריד שכינה לתחתונים], ובניגוד לאומרים עזב ה' את הארץ. בני ישראל הם הכלים כדי לגלות אותו לעולם. וכבר בסיני התגלו עשר המאמרות בעשרת הדיברות, ובכל הדורות ספירת העומר היא הגילוי מיציאת מצרים ועד למתן תורה. אפשטיין – (תשס"ב) – הפרשה כוללת הרחקה מטומאה, פסול מומים, מועדים, לחם הפנים והמקלל. נאמר על כל הספר כי הוא בנושא של קירבה וריחוק. האדם נולד לתוך קירבה גדולה עד כדי אשליה ואחר כך מנסה להגיע לעולם אובייקטיבי, מאשליה להתפכחות, מחום לקור, ואז דרושה התקרבות מחדש. אמנם גם ודבק באשתו זו אשליה, כמו כל החיים. וכך יש אשליות מחויבות מהמציאות.  המקדש נקרא בית כי יש בו מוקדי חום. הידבק בתלמידי חכמים – אהבה קיימת גם בלמידה. בזוהר ששמחת למידה לא הייתה קיימת ללא יצר הרע, והכוונה היא למה שנקרא יצה"ר על ידינו. ניטשה מתאר את הקוטב הדיוניסי – הדחף לאחריות, כמאפיין התרבות היוונית, אחדות של היצירה וההרס הקיימים באדם. לעומתו קיים גם הקוטב האפוליני הכולל הגדרה עצמית וריסון. בספר ויקרא מודגשת הזהות העצמית המביאה לחיים אחראיים ולא הדביקות. כבר בימי משה פגשנו בכיתות הלהוטות אחרי אהבת ה' שלא דרך הגבלות התורה, ולכן אמר זה הדבר אשר ציווה ה'. וכן הנצי"ב – אם הדרך אינה זו שהראה ה' אין זה כי אם יצה"ר. לעומת הנצי"ב הקר - החסידות לוהטת, אולי בדומה למאתים וחמישים מקטירי הקטורת (שעצרם משה), שהגיעו עד כדי התאבדות. ואכן דיוניסוס מושך ומפתה יותר, אומר הן לחיים, בניגוד לישו ולנצרות שיש להיגאל מהם.  ניטשה לא ירד לסוף דעתה של מהות אחרת – הפרושים. נכון שהרבה איסורים קשורים בעריות, כי המקרא אינו מקבל את ההלל של המערב לאירוס. ויקרא הוא גם ספר המקדש והעבודה. מכשפה לא תחיה מוסבר כי יש יותר נשים בזה, אך ניתן גם להחליף את המכשפה בקוסמת – מפתה, כבר ה' וייבן את הצלע – הכין לה את האיפור הראשון והאשליות הראשונות וזו הזמנה לשקר (לווינס). בגמרא שמחשבות הגבר עשויות להתבלבל. האדם הוא תמיד דו משמעי, כך להדגיש את תווי הפנים הופך לקריקטורה. להתגלות זה גם להסתתר, הפנים באים ויוצאים, ועוברים גם ממוחשות להפשטה. כשהפנים מופיעים העולם נפתח – המימד האנכי מתגבר על האופקי, והם תמיד בין נוכחות להיעדרות. האשה מוסיפה את הדו משמעות האירוטית. גם אהבה ולתאווה שתי משמעויות, וכן רכישת האשה או התמסרותה. שמיעת הדיבור וראיית הפנים הם היחס לעליון.
אך בחמישה עשר(כג לט)– ספורנו– כי סוכות מיוחד בקדושת שמיני וכן בסוכה ולולב בסוכות תשבו שבעת ימים (כנ מב) – הרבי – הסוכה מיוחדת בכך שנכנסים לתוכה, השורש שלה הוא ענן הקטורת שמסביב לכוהן הגדול ביום כיפור – שה' נמצא בכל סביבנו כי הוא מקיף את העולם כולו.
כי בסוכות הושבתי (כג מג) – רשבם – פשוטו כר"ע סוכות ממש, כדי להדגיש את ההבדל בין המצב במדבר לבין היבולים בארץ.
בן הישראלית ואיש הישראלי (כד י) – כלי יקר – לא פירש הכתוב את שמותיהם כי כל היוצא לריב פגום, והישראלי גרם לקללה.
ויקלל.. ושם אמו שלומית בת דברי  (כד יא) – הרבי – כוונת התורה להדגיש כי מדובר במעשה חריג, כאשר כל הנשים שמרו את עצמן.
רגום ירגמו (כד טז) – הכתב והקבלה – לסקול זה לזרוק אבנים, ולכן במקום שאים להרג כתוב תמיד וסקלוהו ומת, רגום כולל מיתה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה