= מצורע – ביום טהרתו והובא אל הכוהן (יד ב) – שפת אמת - מוציא שם רע ולשון הרע טהרתו ניתנה לאהרון כיוון שהוא רודף שלום, אך מדוע ניתנה טומאתו לכהן? אלא שהנגע הוא תהליך רפואי, הרוע שבתוך האדם [אם אכן רוע הוא משהו ממשי ולא רק מניעת הטוב] נראה כך בחוץ, ומודיע לו שעליו להיטהר, וכן שעקב פגיעתו ביחסי העולם עליו לצאת מחוץ למחנה. הצרעת היא כמו מוות כפי שכתוב במעשה מרים, ומצוות אלה שעבר עליהם הם עיקרי תורה ולכן נאמר זכור את אשר עשה ה' למרים. עץ ארז ואזוב באים להזכיר כי מחשבה רעה על חבירו הינה תוצאה של גאווה והערכה עצמית. ומוסיף כי על ידי הוצאת לשון הרע נסגרת פנימיות האדם – נשמתו – ואינו יכול להוציא דברי תורה כתפקידו בעולם. נושא המצורע מהווה את הביסוס לכך שנושא יחס האדם לחבירו הוא עיקר התורה. ברית המילה גם היא סמל לצורך לגלות את הפנימיות, כשלגוף יש רק תפקיד השומר (והמבצע) של הנשמה. האחדות מסומלת ע"י איגוד עץ ארז איזוב ושני תולעת המביא את הכפרה על עוונות שבין אדם לחבירו. נתיבות שלום – והובא אל הכהן – תרופתו שיתדבק לצדיק. [ כוונתו היא בוודאי הקשר בין חסיד לרבי שלו שהוא בכל פרט מהחיים. אבל גם עבור מי שאינו שייך לחסידות יש השראה מפגישות עם גדולי תורה שהם גם צדיקים. ואכן כתוב כי ואהבת את ה', את לרבות תלמידי חכמים. התרשמתי בחיי הרבה מאוד מפגישות כאלה, למרות שכמעט כולן היו פגישות עבודה לבירור שאלות הלכתיות הקשורות לעבודתי. מאור הפנים ודיבור בגובה העיניים – ענווה – הרשים אותי מאוד, בצד השמחה הפנימית והאושר שנראו בפנים שלהם. נקודה נוספת הייתה חייהם בדירה קטנטונת ודלה בריהוט וציוד, למרות התנועה הרבה של אנשים שבאים לשאול או להתברך.] שטיינזלץ – הרמב"ם בהקדמה לסדר טהרות אומר שפרטי הלכות טהרה מורכבים כל כך שכמעט בלתי אפשרי לקלוט אותם. אולי הסיבה היא שאין להם כללים. אפשר רק לומר שטומאה וטהרה מקבילים לחיים ומוות. יונתן זקס – מצורע = מוציא לשון הרע. ראינו בהיסטוריה שלנו שלאחר שרבנים שרפו את כתבי הרמב"ם, הגיע העניין לשריפת התלמוד ועוד, וכן ידוע על הוצאת שם רע ומלשינות על המלבי"ם שגורש מהמדינה, ועוד מקרים דומים ועד לתביעה נגד הגרי"ד, ואכן לשון הרע הורס קהילות. קיימת גם השפעה חיובית של לשון הטוב – מחמאות כמו תיאור תלמידי רבי יוחנן בן זכאי בפרקי אבות, מהוות דוגמא לעידוד של רב לתלמידיו. לשבח אחרים מהווה גורם מאוד חשוב בחינוך וביחסי אנוש [עין טובה ולא עין רעה]. התורה חוזרת על הפסוק וירא אלוקים כי טוב כדי ללמדנו לראות את הטוב בכל דבר ובפרט באנשים אחרים, האמונה בה' צריכה להביאנו לאמונה באדם, אך החינוך ובכלל חשוב לשבח את המאמץ ולא את ההצלחה. ואולי אחריתם הלא מוצלחת של רבי אליעזר [ שהוחרם ] ושל רבי אלעזר [ ששכח תלמודו] היו תוצאות השבח להישגים ולא להשקעה. יש להבדיל בין תרבות הבושה – התייחסות לכל מבחינת הסובבים אותך, לבין תרבות האשמה – שהכניסה היהדות לעולם. במסגרת זאת הצרעת היא חריג כתרבות הבושה, כדי למנוע לשון הרע. וציווה הכוהן ושחט את הציפור (יד ה) – רמב"ם – רק בשחיטה זאת מצווה שישחט רק כהן, וכן תגלחת והזיה. אור החיים – אין הכוהן לעיכובא אלא דרך כבוד לכוהן. וטהר ואחר יבוא אל המחנה.. ורחץ את בשרו במים וטהר (יד ח) – אברבנאל – פעם וטהר מישיבה מחוץ למחנה, ועוד פעם כדי שיוכל להיכנס למקדש.
ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם (יד יב) – ספורנו - אשם בא על מעילה בקודש, ומכאן שלשון הרע וגסות הרוח גם הם מעילה בקודש. ולקח הכוהן מדם האשם.. וכיפר על המיטהר מטומאתו (יד יד) – הרבי – כיום לימוד תורה מכפר על לשון הרע, כאשר הלימוד לשמה – מתוך כוונות טהורות שאכן ישנו את החוטא. אך כמו פיקוח של הכהן בעבר נדרש בימינו פיקוח של הכהן שבתוכנו. סיבת הצרעת היא אהבת ה' שאינה כוללת ייראה – ענווה. לימוד תורה יאזן ביניהם
ונתתי נגע צרעת בית ארץ אחוזתכם (יד לד) – רש"י – בשורה היא, לגלות מטמוניות בקירות. הרבי מפיאסצנא – צרעת באה להצביע על דבר שלילי, אך יש לפרש שבא ללמדנו שבחיי הים יום שלנו, ייתכן שמה שנראה לנו כשלילי הוא בעצם אוצר חבוי. ובא אשר לו הבית והגיד לכוהן (יד לה) – בחיי – נגעי בית הם על צרות עין ועל מידת סדום – שלי שלי ושלך שלך. הנצי"ב – במקרא בעל הבית הכוונה לגר בבית, בנגוד למה שאנחנו מתכוונים כיום, ולכן התורה אומרת אשר לו הבית – שייך לו. ש"א שנרב – בנגעים האחרים כתוב והובא אל הכהן, אך כאן הנגע בבית הוא רק צעד התחלתי לפני נגע בבית ובגוף כדברי הרמב"ם ולכן יבוא מעצמו. וחילצו את האבנים.. והשליכו.. אל מקום טמא (יד מ) – ריג'יו – אין מקום טמא כי אין הקרקע מקבלת טומאה אלא אמרו שהמקום שישליכו אליו ייקרא טמא. והאוכל.. והשוכב בבית יכבס את בגדיו (יד מז) – חזקוני – לא נכתב כאן ויטמא עד הערב מכיוון שברור כי האוכל או שוכב נכנס לבית וכבר נכתב כי הנכנס טמא.
ש"א שנרב – והאוכל מפורש על ידי חז"ל – השוהה כדי אכילה, ואכן כוונת הפסוק לשוהה בבית כמו שכתוב אצל יתרו – קיראו לו ויאכל לחם, ואחר כך ויואל משה לשבת את האיש.
איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא (טו ב) – הרבי – למרות שהזוב יוצא נגד רצונו, מקורו ברע שהביא על עצמו. התיקון שמציעה התורה הוא קרבן, ללמדנו כי תמיד קיימת האפשרות להתעלות מעל יצרו ולהיות חביב על הבורא.
וכל אשר ייגע בו הזב וידיו לא שטף וכיבס.. ורחץ.. וטמא עד הערב (טו יא) – רש"י – וידיו - היטהרות כללית, ונכתב כך כדי לומר שאין צורך ביאת מים בבית סתרים.
וביום השמיני יקח לו שתי תורים- ( טו יד ) -ש"א שנרב –בזב וזבה כתוב ייקח לו ואילו במצורע כתוב ייקח, כי המצורע מחוץ למחנה עד אחרי הצרעת שבעה ימים הזיה גילוח וציפורים, ואילו הזב נטהר בהיותו בביתו אחרי קרבן קל ללא פעולות נוספות.
והזרתם.. ולא ימותו.. בטמאם משכני אשר בתוכם (טו לא) – רש"י – הכוונה לכרת למטמא מקדש. אברבנאל – בטמאם את האדם עצמו שהוא משכן לשכינה. [ יש להקשות כי כך אין חיוב מיתה, ואולי כוונתו לטומאה שהיא מעין מיתה].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה