אמור ואמרת
פרשתנו פותחת [ויקרא כ'א 1] בכפל לשון:
"א וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ..."
אומר רש"י: אמור ואמרת "להזהיר גדולים על הקטנים". והכוונה לא רק הכהנים את ילדיהם אלא גם ובפרט את מנהיגי הציבור. והתורה כדרכה מוסיפה במקום אחר "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט 17). גם כאשר אתה מוכיח - אל תשא עליו חטא, כלומר הזהר בכבודו.
אל תאמר לו: 'מה שעשית הוא איום ונורא' אלא 'התכוונת לטוב, אבל היה עליך לעשות זאת בדרך יותר נעימה'. תמיד ראה והראה את המעלות הטובות שבאדם.
ומבהיר זאת החכם מכל אדם [משלי ט 8]: "אַל-תּוֹכַח לֵץ פֶּן-יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ:". כאשר אתה מוכיח את חברך אל תאמר זאת בהציגך אותו כ'לץ' [קל דעת] אלא כ'חכם' כי אם תדבר אליו כידיד המעריך אותו הוא יאהב אותך, ואם כאל אדם רע וחוטא הוא לא יקבל את התוכחה אלא רק ישנא אותך.
פרשה זו אנו קוראים בימי ספירת-העומר בהם אנו נוהגים מנהגי אבלות על מותם של תלמידי רבי עקיבא אשר 'לא נהגו כבוד זה לזה'. יתכן שהוכיחו איש את רעהו תוך הצגתו כ'לץ'. עלינו להפיק לקח לנהוג בחבר מתוך אהבה והערכה.
מסתמך על דבריו של הרב ישראל מאיר זינגרביץ' שליט"א [לשעבר הרב הראשי לצה"ל]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה