= בהר – וידבר.. בהר סיני (כה א) - ויטמן – לפי ראב"ע בהר בחוקותי נאמרו למחרת מתן תורה כי זאת ברית סיני כהמשך לפרשת משפטים. לפי הרמב"ן נאמרו בעלותו לקבל לוחות שניות, כברית חדשה אחרי העגל, ונאמרה לישראל רק אחרי הקמת המשכן. פרשיות אלה באו לסכם את ארבעת מצוות סיני – שבת הארץ, עבודה זרה, שבת, מקדש. כאשר שבת וע"ז אמונות יסוד, והמקדש והשמיטה הם ביטוים. משום כך גם נזכרות ארבעתם בכריתת אמנה על ידי נחמיה. על הר סיני נאמרו רק ציווי המקדש ושבת הארץ. וזה לפי הרמב"ן שבברית המוזכרת בשמות ל"ד מובאות עבודה זרה שבת ומקדש, ובהר ובחוקותי משלימות את הברית ומפרטות את שבת הארץ. שטיינזלץ – למה דווקא שמיטה נבחרה לסמל שהכל מסיני, כי לשמיטה חשיבות מיוחדת, היא נושא בו ה' לא מוותר. הדגש הוא שהשמיטה מסמלת מיהו בעל הבית. כך רק בתי הלוויים יש להם גאולת עולם כי להם כבר ברור שהם גרים ותושבים ואינם צריכים הוכחה נוספת. צד שני של הבעלות כי ימוך אחיך ונמכר – כי לי בני ישראל עבדים. וגם נאמר לפני מתן תורה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים – משרתי ה'. אדנות פירושה גם אחריות, כמו שהאדון מספק תנאי מחיה לעבד אם אינו חוטא, וזה כבר מהביטוי תהיו לי ממלכת כהנים = משרתים. רש"י – ללמדנו שכל המצוות נאמרו בסיני [ הבאתי במקום אחר את הדעה כי בהר בחוקותי הם הברית בסיני]. מהספר מפגש שבת – לפי רש"י (חז"ל) יש לשאול מדוע נבחרה מצוות שמיטה ללמדנו כך, וניתן לומר כי השמיטה היא מצווה המייחדת את עם ישראל בארץ ישראל, והנתינה מסיני באה ללמדנו שכל המצוות עיקר קיומן הוא על ידי העם בארץ (מדינת התורה).
ושבתה הארץ שבת לה' (כה ב) – שפת אמת - אדם לעמל יולד , או לתורה או למלאכה, ולכן גיבורי כוח הוא רואה כרמו בור ושותק – איננו חושב כלל על הכרם, זו בחינת עבד. השמיטה ממשיך הארה לתוך הזמן, כל הבריאה כדי שבני ישראל יתקנו את הטבע, וזה עניין השמיטין. כל עניין השבת והשמיטה הוא עניין הביטול לה'. לפי רבי אלימלך השאלה מהנאכל היא על כך אם איננו ראויים לנס, אך האמת היא שאין נס גדול יותר מן הטבע, וכשזאת האמונה אין זו בעייה להיות ניזון על פי נס. איסור אונאה נסמך לשמיטה, כי רק כפי האחדות שתהיה בעם ישראל יכולים לקיים את השמיטה כמצוותה, ולכן היא נוהגת רק בזמן שכל יושביה עליה. שמיטה ויובל והר סיני – כי כשנצא מן הטבע נהי כמלאכים, כמו בהר סיני. אם אין תורה אין דרך ארץ נאמר על לפני החטא, אם אין דרך ארץ אין תורה נאמר על אחרי החטא, כמו שאמרו חז"ל שלשמור את דרך עץ החיים מכאן שדרך ארץ קדמה לתורה. ובשמיטין ויובלות יש הארה מהדרך הראשון שלפני החטא. גם פירוש הפסוק כי גרים ותושבים אתם עמדי הוא גרים בעוה"ז ותושבים בעוה"ב. וכרות עמו הברית –ברית המילה וברית הלשון, לפי המשנה אוכלים בעוה"ז ונוחלים לעוה"ב, ככתוב להנחיל אוהבי יש ובזוהר - יש – יובל ושמיטה.
נתיבות שלום – השמיטה היא אמונה, נטישת השדה לשנה. השבת למוח וללב והשמיטה לכל הגוף. הפסוק הקדים ושבתה הארץ לשש שנים תזרע, כי היא היסוד. ולכן זה תנאי לקבלת הארץ. הספירה תפקידה להביא בהירות לאמונה. השמיטה עם האמונה הם בסיס קדושת הארץ. גם הביטחון בא מהאמונה. השמיטה היא גם נשמת האדמה ולכן בעוון שמיטה באה גלות. השבת היא יסוד האמונה בה' הבורא, ושמיטה בה' המנהיג – וציוויתי את ברכתי. בחז"ל מדוע אבדה הארץ שלא ברכו על התורה - לא החשיבו אותה די – והרי זה בגלל העבירות? אלא בגלל שלא בירכו הגיעו לשפלות כזאת שנכשלו בעבירות חמורות. שבת ושמיטה – לפי אור החיים ה' מחדש את הבריאה אחרי כל שבת, ואילו לא היה אף שומר שבת בעולם לא היה מתחדש, וסביר כי בשמיטה הארץ ניתנת כל שמיטה מחדש, ולכן גלות כשלא שומרים. ההכרה שהארץ של ה' בשמיטה צריכה להיות מלאה וחזקה ולכן ההפקר גם לנכרים. נגן - הפרשה מתייחסת לארץ כאל יישות חיה שאנו מחויבים ואחראים לה, ושהיא תגיב על מעשינו וזאת הקדושה. ומצטט את הרב קוק שהארץ אינה רק אמצעי, היא חטיבה שבקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות. היחס בין ה' לעולם יכול להיות – טרנסצנדנטי - נפרד מהמציאות ומעבר לעולם, ומיוחס כך גם לרמב"ם. מונותיאיסטי – שווה לטבע, לפי הפגנים וגם שפינוזה והאינדיאנים וביניהם פנאנתאיסטי – העולם הוא חלק מה' האין סופי. כיוון שזו גישתנו העולם לא נברא יש מאין מהעבר, אלא מאין שאינו מוגדר ואינו נתפס על ידינו. ואכן הרב קוק שולל יש מאין כפשוטו אלא שהכל מרוח ה', והיישות האמיתית היא האלוקות לפי האמונה העליונה. בתפיסה הקוסמולוגית המקובלת לכל דבר שבמציאות יש רובד פנימי – האטומים, ולהם רובד פנימי שהוא אנרגיה, והכל מגיע מנקודה שהייתה במפץ הגדול, אבל לפי הקבלה הארץ קדושה לה' המאחד את הכל. לפי הרב קוק – מתוך המיפגש עם נוכחות ה' במציאות שלנו ובחיים שלנו נוצרת השאיפה לחיבור עם ה' שמעבר למציאות אך מתגלה לנו בכל מרכיבי המציאות שלנו.. [ מישהו פירש כי הכוונה שהכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים – שבעצם ה' עושה את הכל ולא אנחנו והבחירה שלנו היא רק בתחום יראת שמיים, אבל לי אין זה נראה כי הבחירה שלנו בכל מקרה ותחום יש לה השפעה על גורלנו ואף על כל העולם והעולמות לפי החסידות] . הרבי – בניגוד לגויים, שגם הם נאבקים על פרנסה, עם ישראל חייב בשמירת שבתות וחגים, בתפילה ובלימוד תורה, ובשמיטה [ויובל וריבית] שהיא מצביעה על כך שפרנסתנו נקבעת על פי קיומנו את מצוות ה' ולא ככל הגויים. וכן היובל, הדומה לספירת העומר ושבועות, הוא תוצאת מעשינו ארבעים ותשע שנים. ש"א שנרב – כאן וגם בבריאה הציווי מתחיל בשביעית ובשבת, ללמדנו שהם העיקר ולא ששת ימי החול וששת שנות עבודת השדה.
שש שנים תזרע.. ובשנה השביעית.. לא תזרע (כה ב) - ש"א שנרב – כאן לשון יחיד, שאנו מבינים אותה כפנייה לעם כולו, ולגבי היובל כתוב (כה יא) לא תזרעו, לשון רבים, שאנו מבינים אותה כפנייה לכל אחד מישראל. וזה כיוון שהשמיטה שייכת לארץ, והיובל לכל אזרה.
ואספת את תבואתה (כה ג)– הנציב – שלא כבשמיטה שבה אסורים גורן וסחורה.
וספרת שבע שבתות שנים (כה ח)- גינזבורג - וכן וספרתם שבע שבתות (כג טו). בזוהר שספירת העומר שבעה שבועות מקבילה לספירת האישה לטהרה שבעה ימים, לקראת התחברות . ההבדל הוא שזה בטבע וזה על ידי העלאת המידות על ידי המוחין. ספירת העומר (וכן יובל) היא ספירה קדימה, קבלת כל יום מראש. ספירות שמיטה ויובל הן בממד היסטורי המקביל לקיום העולם. סיכום : בטהרה עולה ויורד, בעומר טהרה מאירה ומהירה, בשמיטה ויובל בונה היסטוריה בתהליך ספירלי עולה.
יונתן זקס – פרק כה כולל סדרת דינים להקטין את הפער הכלכלי. היינריך היינה אמר כי הכוונה אינה לבטל הבעלות על רכוש אלא למנוע הרגשה עבדותית גם לעניים. אי אפשר ליישם כיום רבים מהחוקים שיועדו למציאות של אותה תקופה, אך יש לזהות את הערכים שנקבעו כמו – חשיבות העבודה, פירות עמלו של אדם שייכות לו. אמנם לא נשלל הרעיון שהתקדמות היא בשוק החפשי כדברי קוהלת "וראיתי.. את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קינאת איש מרעהו", אך היא זקוקה לניווט ורגולציה. הפרשה מלמדת שיש לשמור על כבור האדם, על ידי חלוקת נחלות ושמיטת חובות [ואיסור ריבית], על ידי צדק שממנו נגזרת גם המילה צדקה. [ להבנתי בעקבות הנאמר וצדקה תהיה לנו אשר נשמור נתינת הצדקה והמילה צדקה כוונתה לזכות שיש לנותן, ולא כמו שיש סוברים שנותנים צדקה רק לטובת העני, אלא נותנים גם כדי שהנותן יעשה מצווה.]. כלכלן הסביר כי הפער הגדל בין עשירי העולם המעטים לבין השאר הוא כיוון שההכנסה מהון עולה על ההכנסה מייצור. אך למרות השאיפה לשיוויון, הכלכלה השוויונית הקומוניסטית לא עמדה בתחרות עם הקפיטליזם. המצע הכלכלי של התורה עיקרו הראשון הבטחת החופש – מניעת שעבוד של העניים לעשירים. ועיקרו השני – הכל שייך לה', ולכן החירות האישית והכלכלית מוכתבת. זכויות האדם מוכתבות מה'. העיקרון השלישי, על הכלכלה לעמוד על יסודות מוסריים. ואכן 41% מזוכי פרס נובל לכלכלה הם יהודים. [ אעיר כאן כי למרות האמונה שלי בשיתופיות, המציאות היא שהאנשים בדורותינו אינם כשירים לכך, גם מפני ששאיפה לחופש הפרטי התגברה על האחווה והאלטרואיזם] היהדות היא יותר מאתניות כי נקראת לקדושה, אבל היא בכל זאת כעין משפחה –כל ישראל אחים הם – בנים לה'. ואכן נבנתה היהדות ממשפחה. ההיגיון בכך הוא שאין למשפחה מתחרה ביצירת המשכיות, ושהרגש המשפחתי הוא הזיקה החזקה ביותר למוסריות. האהבה במשפחה היא גם היסוד לחיבה לכל. בניגוד לבובר שחזה כי המחלוקות הגדולות יפוררו את העם, הוא נשאר ויישאר משפחה גדולה .
והעברת שופר תרועה.. ביום הכיפורים (כה ט) – רמבם – בניגוד לתקיעות בראש השנה שהן לזיכרון לפני ה', כאן זה פירסום החירות כמו וקראתם דרור בארץ.
תשובו איש אל אחוזתו (כה יג) – ספורנו – בעלות אך לא עבודת אדמה וסחורה.
וכי תמכרו.. או קנה מיד עמיתך, אל תונו (כה יד) - רמבם – דבר הנקנה מיד ליד דהיינו מטלטלים, ודבר תורה שייקנו בכסף אך חכמים תיקנו לקנות רק במשיכה וכן בהגבהה ובמסירה. אל תונו – שיהיו לך רק הרווחים המקובלים, ושכל הצדדים ירויחו, שלא תהא חריגה מן ההיעזרות וההסתייעות זה מזה, ולא יתכוון להגדיל חלקו בלבד. וכן נלמד מכאן האיסור להונות בדיבור – כמו להזכיר לחברך עוונות שבעבר. נתיבות שלום -האמת והאמונה מוחלטים, חוק ולא יעבור, והם גם הבסיס להתקרב לה'. בראש הרשימה השלילית נמצא הגונב דעת הבריות, והבאר משה מסביר כי לרמות במסחר זו פגיעה באמונה שה' הוא המפרנס ואין אדם מרוויח מאומה מהשקר.
מה נאכל בשנה השביעית (כה כ) – בעלי התוספות – אמנם בשנה השביעית אוכלים את יבול השישית אלא מדובר בשמינית [נראה לי שאפשר להסביר בזה שבסוף השביעית אוכלים מיבולי הדגנים ובוודאי מפירות האילן] וציויתי את ברכתי (כה כא)– הרבי – היו שהסבירו כי טובת האדמה היא השמיטה, אך לפי זה הייתה הברכה צריכה להיות בשנה השמינית. מוסר ההשכל הוא שאין פרנסתנו תלויה רק בנו אלא בעיקר בה'. בספירת העומר אין סופרים את יום החמישים כיוון שזה יום מתן תורה שהוא כולו מלמעלה. כמו כן אין היובל נספר במניין הרגיל . ההסבר לכך הוא שלאחר השתדלותנו כל השנים הגענו להתגלות השכינה, וגם להצלחה [נראה לי שניתן להרחיב את זה על ימי השבוע. והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ – עיקרון זה חל על כל העושר והנכסים שאנו צוברים במהלך חיינו]. ריבית – זה איסור ליהנות מעבודתו של אחר על חשבונו וממאמציו. האימרה יגעת ומצאת תאמין – רק אם אנחנו יגעים בגשמיות וברוחניות ההישגים שייכים לנו.
בית מושב עיר חומה (כה כט)- בכור שור – מוקף חומה אינו עומד כלל לזריעה יכול להימכר לצמיתות אבל בתי החצרים ייתכן שיחזרו לחקלאות. [ואולי בגלל שהם צמודים לקרקע הנעבדת]. מנחה בלולה – שאם יצא ביובל לא ישגיחו על תיקונה.
אל תיקח מאיתו נשך ותרבית ויראת מאלוקיך (כה לו) - ש"א שנרב – לפי רש"י נכתב הפסוק כך כיוון שאדם מורה לעצמו לקחת ריבית, ובפרשת קדושים מסביר כי בגלל שאין הבריות מכירות בזה, שנרב מציע כי היינו חושבים שכשהעני מבקש הלוואה בריבית יהא מותר, בא הכתוב לאסור. בזה מוסבר גם מדוע נכתב לגבי עני.
וכי ימוך.. ונמכר לך, לא תעבוד בו עבודת עבד (כה לט) - רמבם – הוזהרנו מלהעביד בעבודה שיש בה השפלה. ובכל זאת, רק אם העני במיוחד נתנה לו תורה רשות למכור את עצמו, ואפילו לא כדי לפרוע חוב. [ כיוון שעבד עברי דומה מאוד למקבל משכורת, אולי ניתן ללמוד מכאן שאסור לאדם לקבל על עצמו עבודה לא מתאימה, אולי רק אם יש ברירה, ואולי רק עבודה קבלנית מחייבת]
וחישב עם קונהו (כה נ) – בחיי - כיוון שמדובר בגוי [או בגר] יש לדקדק בחישובים כי גזל הגוי חמור מגזל ישראל משום חילול ה', ואם טעה והחזיר לו טעותו הרי זה קידוש ה'. [אמנם בגמרא ובהלכה משמע שבמקום שלא תיוודע טעות גוי מותרת].
כי לי בני ישראל עבדים (כה נה) - ש"א שנרב – לפי זה פירוש הברכה שלא עשני עבד הוא שלא ברא אותי בזמן שהיו נוהגים דיני עבדים. [אמנם הפירוש המקובל הוא שלא חייבני במצוות רק כמו עבד].
לא תרדה בו בפרך ויראת מה' (כה מג) הרבי – בעבודה מיותרת שאין לה תוצאות. וכן בלימוד תורה וקיום מצוות, צריך לדעת כי מה שאנו עושים משפיע בכל העולמות.
ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה (כו א) - רמבם – אפילו השתחוויה לה' על אבנים המוכנות לכך (מצוירות בלשונו) אסורה, אלא רק על האבנים במקדש, ומפני זה נהגו ישראל להציע מחצלות וכדומה להבדיל בין פניהם לאבנים.
ומקדשי תיראו (כו ב) – ספורנו – בתי כנסת ובתי מדרש שבגלות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה