הזמן הארוך בחיי
כדי לספר עליו בקצרה, עלי להוסיף מבוא לא קצר: למלחמת ששת הימים נכנסתי כמפקד פלוגה מסייעת ומ"מ סמג"ד בגדוד "מוריה" 953 בחטיבת ירושלים. היינו ממונים על חזית דרום בעיר [מהר-ציון עד עמינדב]. לאחר 3ימי קרבות ניצבנו במצב בו חיילי צה"ל שכבשו את עמדות הערבים נמצאים לפנינו ואנו ללא משימה משמעותית. סמח"ט החטיבה [סא"ל חגי] שחרר אותי מתפקידי וצרף אותי לשיירת האספקה והתד"ל לכוחות החטיבה שיצאו לכבוש את בית-לחם. לבית-לחם הגענו כאשר העיר היתה כבר משוחררת והמשכנו בעקבות הכוחות אל גוש-עציון, לשם הגענו באמצע הקרב. הגענו בדיוק בזמן כי לטנקים אזלו הדלק והתחמושת. תיאורטית בכך סיימתי את תפקידי, אך כוחות החטיבה המשיכו בבוקר בשיירה לכיבוש חברון. אני גיליתי רכב רנו קטן ומקרטע, עליו שלט ענק "קול ישראל בפעולה". הנהג-שדרן היה בחור בשם יוסף רוזן וביקשתי רשותו להצטרף אליו לרכב. לאחר שהסכים, הצטרפנו אני והקשר שלי [יצחק וענונו, בחייו האזרחיים שותף במוסך "ארתור את יצחק"]. היתה בתרמילי מכונת-גילוח [חשמלית עגולה מתוצרת פיליפס]. טיפסתי אתה אל זחל"מ המטה, שם נגשתי אל סגן המפקד [סא"ל שמחה] שנראה מובטל ומשועמם והתחלתי לראיין אותו מי הוא ומה המשימה, כאשר המגלוח משמש כמיקרופון. הוא התלהט ונתן לנו רשות להצטרף לכוחות כאשר אמר "סע אחרי". יצאנו לדרך כאשר בראש השיירה נוסעת הסיירת [אני חששתי מפני פגישה עם המפקד שלה – יוסי לנגוצקי, שיזהה אותי ואת תרמיתי] אך בשלב מסוים פרשה הסיירת לכיבוש יעד אחר במדבר יהודה. אנו המשכנו בכביש לחברון, כשעל כל בית בדרך מתנוסס דגל לבן [מגבת או סדין] והתושבים סגורים ומסוגרים בבתיהם. קצת לפני חברון הגיע אלינו רכב שרד מפואר ובו הרבצ"ר אלוף שלמה גורן והצטרף לשיירה. קומנדקר שנע אחרי ובו רמקולים ומערכת כריזה דהר קדימה והכריז בערבית "חברון בעוצר, כל מי שיעז לצאת מביתו יירה". הגענו למערת המכפלה, כאן הודיע לנו הסמח"ט שהם ממשיכים לכיוון באר-שבע, לאיחוד כוחות עם יחידה אחרת. אנחנו בחרנו להיפרד ולהישאר בחברון. ניסינו לפתוח את דלתות הענק של המבנה, אך הן היו נעולות וחסומות. צרור מן העוזי של הקשר שלי לא עשה עליהן כל רושם. לקחתי מזחל'מ שנסע במאסף חומרי חבלה – נפץ ומאיץ, והצמדתי אותן לציר אחת הדלתות, גם הנפץ הזה לא פתח אותן. אך לפתע שמענו קול מדבר מתוך המערה. שוחחתי אתו והתברר שהוא השומר, אך אין לו מפתח. מדי ערב השייח' נועל אותו בפנים ופותח לו בבוקר. תוך השיחה הופיע שייח' המערה [אל-ג'עברי] ופתח לנו ברצון את השערים. הרב גורן רצה להכנס, אך פניתי אליו ואמרתי: "המפקד, אין לנו מושג מי מצוי בפנים. אם יהרג אלוף בצהל כאן, אנחנו נסיים את המערכה בתבוסה. אנחנו ניכנס ונטהר אותה עבורך". נכנסתי עם הקשר שלי והנהג-השדר, והמערה היתה אכן ריקה. קראנו לרב והוא עם השליש שלו – ידידי ושכני הרב הצבאי מנחם הכהן ויוסף רוזן נכנסו. כאן שלף הרב ספר תהלים והחל לקרוא בקול מזמורים מהספר. רוזן שלף אף הוא תנ"ך וקריין פרק אחר - כך חלף זמן רב, בקושי שכנעתי אותם לצאת. לעזרתי בא השייח' שאמר "בידנע סאלאם", אנחנו רוצים להיכנע. הפניתי אותו אל הקצין הבכיר, והרב סרב. אמר לי: "אתה כאן המפקד הקרבי". קיבלתי מהשייח' מפתח ענק כאות כניעה ואז הוא דרש ממני מסמך המאפשר לו לנוע בעוצר. לקחתי דף מרוזן וכתבתי לו אישור. יצאנו אל פתח המערה וחשכו עינינו. כלי הרכב שלנו נצבו בצד הרחוק של הככר [כמאתיים מטרים] ובינינו לבינם אלפי ערבים מתגודדים וצועקים. הנשק שלנו ["הכוחות המזוינים של צהל בחברון"] כלל: 2 אקדחים שלי ושל מנחם הכהן, עוזי של הקשר, ושופר בידי הרב.
פניתי אל השייח' ואמרתי לו: "בין החיילים שלי יש הרבה בנים וקרובים של יהודים שנטבחו בחברון, לכן השארנו את כל היחידה על הפסגות מסביב. אם הם יכנסו לכאן יהיה פה טבח. אמור לאנשיך לחזור הביתה ועד מחר בבוקר יהיה כאן ממשל".
להפתעתי – הוא הצליח, והככר התרוקנה.
הזמן שחלף מאז ניצבנו בשער ועד שהתנענו את המכוניות נראה לי יום תמים, אובייקטיבית כנראה כרבע שעה.
אבל זכיתי להיות היהודי הראשון שנכנס למערת המכפלה, מאז סר משה מונטיפיורי.
ביציאה מן העיר באה לקראתנו שיירה צבאית ובראשה המג"ד סא"ל עופר [שנהרג אח"כ בארץ המרדפים] ואתו שר הבטחון משה דיין שבאו לקבל את כניעת העיר. מסרתי לו את המפתח וסיפרתי מה היה. לא עזר הרבה והשייח' נאלץ להיכנע שוב. ואנחנו חשנו לירושלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה