וירא – עקדת יצחק
בראשית היתה ההתחלה
לפי הרמב"ם פרקי הבריאה ופרקים אחרים בחומש בראשית [כמו פרשת העקדה] אינם בהכרח כאלה שהתרחשו כפי המתואר, אלא הם אלגוריה [משל - הקרוי אצלו "חזון"], והנכתב בא כדי ללמד אותנו, להעביר לנו מסר. תפיסה זו פותרת לנו שאלות ותמיהות [למשל: קדושת יום השבת, וכי יש לפניו יתברך צורך במנוחה?]
אנסה לאחר הקדמה זו לעבור לאחד הפרקים התמוהים ביותר בחומש בראשית:
"...הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. ב וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים. ד בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם--מֵרָחֹק. ה וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד-כֹּה; וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם. ו וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. ח וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. ט וַיָּבֹאוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים; וַיַּעֲקֹד אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים. י וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת-בְּנוֹ. יא וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן-הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. יב וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּער וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-יְרֵא אֱל-ֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ מִמֶּנִּי. יג וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. יד וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה'' יֵרָאֶה. טו וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ָה' אֶל-אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן-הַשָּׁמָיִם. טז וַיֹּאמֶר, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-ה': כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ. יז כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם; וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. יח וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי. יט וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל-בְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע. {פ}
פשט ההסבר הוא: האל אמר לבחירו "העלהו" - הגיע הזמן להעלות ולפרסם שהוא הבן הממשיך. נאמר "לעולה" ולא "לקרבן" אם כי אברהם הבין אחרת, וכבר התלמוד עומד על כך ואומר [תענית ד] על הפסוק [ירמיהו י'ט] "אשר לא צויתי ולא דיברתי לא עלה על לבי". אשר לא צויתי - זה בנו של מישע מלך מואב [מלכים ב' פרק ג']. ולא דיברתי - זה יפתח. ולא עלתה על לבי – זה יצחק בן אברהם. ובמשפט מרחיב נאמר ב-בראשית רבה [נו אות ח']. ועומד על כך הרמב"ם [מורה הנבוכים חלק ג' פרק כד] ...."כי אברהם לא מיהר לשחוט את יצחק מתוך יראה מה'... אלא לעצם המוטל על בני האדם מאהבתו יתעלה..."
וירא - פרשת העקדה. מאמרי חז"ל מוסיפים תמיהה על תמיהות כאשר הם כותבים [מסכת אבות פרק ה' משנה 3]: "עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם". לפי הנחת היסוד שהעלינו – שבפועל היה קצת אחרת אך התורה בחרה להציגם בפנינו בצורה זו כדי להעביר אלינו מסר מסוים – יש לנו תמיהה גדולה. האומנם היה הקב"ה הבוחן כליות ולב זקוק להעמיד את אברהם בחירו בנסיון כדי לדעת מה בלבו? כמובן זו תמיהה על מדרש, אך היא מכוונת לפסוק הראשון בפרשת העקדה [בראשית כ'ב 1-18]:
א וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. ב וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱל-ֹהִים. ד בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם--מֵרָחֹק. ה וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד-כֹּה; וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם. ו וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. ח וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֱ-לֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. ט וַיָּבֹאוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱל-ֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים; וַיַּעֲקֹד אֶת-יִצְחָק בְּנו וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים. י וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת-בְּנוֹ. יא וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן-הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי. יב וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-יְרֵא אֱל-ֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ מִמֶּנִּי. יג וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. יד וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא ָה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יה' יֵרָאֶה. טו וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ָה' אֶל-אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן-הַשָּׁמָיִם. טז וַיֹּאמֶר, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-ה': כִּי, יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ. יז כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם; וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. יח וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי. יט וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל-בְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע. {פ}
נראה את אשר אכן כותב הרמב"ם [מורה הנבוכים חלק ב' פרק מ'ב]
"א וַיֵּרָא אֵלָיו ָה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. ג וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ--אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. ד יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם; וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ. ה וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ... [בראשית יח]
הוא הקדים דברים שמשמעותם שהאל התגלה לו... תיאור של מה שאמר במראה הנבואה... דע פרשה זאת גם כן, כי היא סוד מן הסודות..."
התורה מספרת על אברהם היושב בפתח האוהל, ונגלה אליו הא-להים. ואז נגלים אליו שלושה אנשים הניצבים מולו והוא אינו יודע מי הם, אך מעניק להם אירוח מופתי. לדעת הרמב"ם סיפור מפורסם מרובה פרטים זה התרחש רק בתוך נפשו של אברהם - "במראה הנבואה".
[החפץ בפירוט צורות הנבואה השונות בתורה לפי הרמב"ם, יעיין בספרו הנפלא של ד"ר מיכה גודמן 'סודותיו של מורה הנבוכים' הממשיך וכותב: "התיאורים המקראיים מכניסים את הקורא אל תוך נפשו של אברהם. בהמשך הפרק מראה הרמב"ם שגם מאבקו של יעקב במלאך, וכן מקרה האתון שדיברה אל בלעם, התרחשו ב'מראה הנבואה' בלבד..]
וכך הוא בעקדת יצחק: אברהם לא השכים בבוקר ולא חבש באופן ממשי את חמורו, לא הלך שלושת ימים במדבר ואף עקד באופן ממשי את יצחק על המזבח..."
מצאתי תשובה מעניינת שאבקש להציגה בפנינו [איני יכול לצטט כי רק שמעתיה ואיני זוכר ממי ומתי]:
בדור בו חי אברהם-אבינו ובדורות הרבים אחריו היתה נהוגה הקרבת קרבנות אדם ובפרט הבנים לאלילים מקובלת ונפוצה.
את הנסיון הציב אברהם בפני עצמו, לבדוק האמנם אמונתו באל-עליון כה חזקה, והאם הוא מסוגל להקרבה כה עצומה.
ועל כך אומר הרב אברהם לופז קרדוזו "נכונותו של אברהם לא להקריב את בנו עולה בהרבה על התחייבותו להרוג, ולכך קורא לו הקול האמירה הראשונה מבטאת את רצונו הפנימי של אברהם, והשנייה את רצונו של האל. "אברהם אברהם" פעמיים כיוון שצו זה היה לו קשה יותר לקבל. האמירה "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" היא הביטוי האמיתי לרצונו של האל. לכן קרא אברהם למקום "ה' יראה" - ה' הרואה מחשבות לבי הוא הרואה שהכל נעשה כרצונו יתברך.
[תודות להרב ד"ר אוריאל טוויטו שנעזרתי חלקית בדבריו]
אבקש להוסיף - התורה כאן מבקשת לא רק לתאר לנו את גדולתו של אברהם, שהציב בפני עצמו את הנסיון ונוכח כי היה מקיים צו הקב"ה אף בהוראה הקשה ביותר, ואף שהיא סותרת לכאורה את דבר הקב"ה 'כי ביצחק יקרא לך זרע', ורוצה שכל אחד מאתנו הלומד פרשה זו יפיק את הלקח. ובסיפור שהבאנו נותנים לנו חז"ל את הלקח – "מכאן שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה".
ננסה להבהיר לעצמנו מה גרם לאבינו אברהם להיסחף לחזון מעין זה. התורה נותנת לנו רמז – במילים הראשונות של המעשה המתואר הלא הן: א וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה... וכך מובא ברש"י "אחר הדברים האלה - אחרי דברין של שטן המקטרג ואומר 'מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד, איל אחד..." ומיהו שטן זה? אומר ריש-לקיש [בבא בתרא ט'ז ע"א] 'הוא שטן הוא יצר הרע'. כלומר בתוך נפשו של אברהם פנימה. וכך גם מבאר המדרש בראשית רבה נה,ד] 'הרהורי דברים היו שם. אמר אברהם: שמחתי ושימחתי הכל ולא הפרשתי לקב"ה ...אמר לו הקב"ה: על מנת שתקריב את בנך...'
כלומר מטרת הרהור העקדה היא לשחרר את אברהם מהספקות שעלו בו בעקבות הולדת בנו'. בפרק כ'א מתוארים הצלחותיו של אברהם - נולד לו בן בגיל מאה, הוא נפטר מבן האמה, כרת ברית שלום עם אנשי סביבתו, והתמסר כולו ליעודו [בראשית כ'א 33] "וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע; וַיִּקְרָא-שָׁם--בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה