לפרשת משפטים
מדוע הובאו כאן משפטים: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (כא, א). שמות רבה: זהו שכתוב באיוב "מבלי משים לנצח יאבדו". דבר אחר "מלך במשפט יעמיד ארץ". ולכן ואלה המשפטים ואחר כך ועשו לי מקדש. רמב"ן: פרשת משפטים היא פירוש או פירוט לעשרת הדברות. שפת אמת: חוקיו ומשפטיו לישראל - כי המשפט לאלוקים הוא, כי ה' מנהיג את העולם על ידי משפטיו לישראל דרך נשמותיהם. נתיבות שלום: אכן המשפטים ניתנו בסיני. כי תכלית העולם היא שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים [בתנחומא], ולכן יציאת מצרים וקבלת התורה והמשפטים יאפשרו את זה כי האמת היא רק לפי משפטי התורה, ואפילו דיינים בימינו שכינה שורה ביניהם. ובמסכת שבת מובא שכל האומר ויכולו נעשה שותף לה' במעשה בראשית, כי הוא מעיד על מיוחדות ה'. נושא העבד הוא משל לעבודת ה'. הרב קוק (עין אי"ה ברכות א קסב): כדי להגיע לשלימות לא מספיק ללמוד רוח התורה ומידות, כפי שסוברים המינים, הכרחי לחיות על פי משפטי התורה. [אמנם במקום אחר, במאמר לנבוכי הדור, הסביר כי בזמננו הדרך לתיקון היא דרך הרוח, שתביא בהמשך גם לקיום מצוות מעשיות]. שטיינזלץ: המשפטים באים בין מתן תורה לברית ולמשכן, זה בגלל שצריך קודם כל ללמוד איך לנהוג עם עבדים בהמות מכשולים וחבלות, כי החיים שלנו כוללים בעיקר דברים כאלה, שבהם ה' מתגלה - המשפילי לראות בשמים ובארץ. זו ענוותנות ה', הנמצא בד' אמות של ההלכה ובדברים הקטנים במצוות המעשיות. יצחק: פרשת משפטים אחרי הדברות כי גם בחיים הרגילים צריך לזכור את המוסר וההגינות. פרשת יתרו כוללת בסיומה 'אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי אליכם', וזה כולל גם את המצוות המשפטיות חברתיות של משפטים. נגן: בעקבות רש"י באבות - נסמך לעשרת הדברות כי הדין ברומו של עולם - לכן נבחרו מצוות שנאמרו בסיני הנוגעות לצדק ומשפט. בניגוד לעמדת רבנים אני מבין שהתורה מחייבת לצדק עם הגר ולכן גם עם הנכרי, ואף לחמלה על בעלי חיים, ומסופר על הרב קוק שכשראה את רבי אריה לוין הצעיר תולש עלה הזדעזע. ההתגלות אכן קשורה לצדק, נאמר באברהם "למען יצווה לעשות צדקה ומשפט", וגם משה התחיל בלחימה לצדק. מעניין שדיין נקרא אלוקים, כי מקדיש עצמו לצדק, והוא צלם אלוקים. ובגמרא מובא שכל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל.
סיכום: המשפטים באים בין מתן תורה לברית ולמשכן, כי כדי להגיע לשלימות לא מספיק ללמוד רוח התורה ומידות, כפי שסוברים המינים, אלא הכרחי לחיות על פי משפטי התורה.
אמה עבריה: וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ... שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע (כא, ט-י). הרמב"ם: רק אם היא רוצה בכך [ואולי זה פירוש וגם לאמתך תעשה כן, יחסי אהבה כמו הנרצע]. הרב ליכטנשטיין: התורה רגילה להדגיש דוקא את מקרי הגבול, כמו שכאן נלמדו ממנה לכל הנשים. נבון: אולי זה להדגשת הצורך להגן על מעמד חברתי נמוך. דומה לזה המצוה לעזור לחמור שונאך הרובץ תחת משאו, שממנו לומדים על כל אדם. וכן נאמר על עונש פושע - ארבעים יכנו לא יוסיף... ונקלה אחיך לעיניך, שמכאן נלמד האיסור להכות. אמנם קיים גבול - ודל לא תהדר בדינו. [נושא חשוב באידיאולוגיה הקבוצית הדתית היה לימוד השאיפה לשוויון מתוך ההגבלות שעשתה התורה במצב שהיה בזמן מתן תורה, של עבדות מחפירה. במחשבה שהתורה מראה לנו כיוון שלא תהא עבדות].
סיכום: הרב ליכטנשטיין: התורה רגילה להדגיש דוקא את מקרי הגבול, כמו שכאן נלמדו דיני אישות מאמה עבריה לכל הנשים.
נזק שגרם איש: [הורג נפש בשגגה: וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה (כא, יג). רוצח בשגגה הוא מקביל למה שכתוב (פסוק יד) "וכי יזיד... מעם מזבחי תיקחנו למות", כלומר לפחות במדבר מדובר במזבח ובמשכן שיקלטו ורק מזיד יומת. ואכן הרמב"ם פוסק שהמזבח קולט. בארץ היו מעבירים אותו בהמשך לערי המקלט].
מכה אביו ואמו: מוֹת יוּמָת (כא, טו). יצחק: מיתתו בחנק, אך המקלל דינו בסקילה. הדיבור חמור מהמעשה. ובספר החינוך מסביר כי המקלל משחית את נפשו עצמו.
הכה את רעהו ולא מת: שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא (כא, יט). הרבי: כל המסוגל לשפר מצב פיזי או רוחני של מישהו חייב לעשות זאת.
עַיִן תַּחַת עַיִן (כא, כד). נגן: זה משפט שבא לחנך בדרך של מדה כנגד מדה. כך אין בתורה עונש גופני על פגיעה ברכוש ויש עונש כספי על פגיעה בגוף. בחוקי חמורבי יש עין תחת עין רק כשהנפגע הוא מהאצילים. בניגוד לכך ההלכה נמנעת מכך בשל הכבוד לגוף [כל אדם]. לפי יוספוס, עין תחת עין ממש, אלא אם כן יסכים הנחבל לקבל כסף, כי הוא היה צדוקי. גם בגמרא מובאת דעה כזאת שנדחקים שם לפרשה ולדחותה כיון שקיים גם סיכון (ב"ק סד). [פגשתי פעם עבודה גדולה המראה כי התורה השתמשה בלשונם ובביטוייהם של חוקי חמורבי תוך הכנסת תוכן חדש]. אפשרות נוספת - בגמרא ובראשונים נמצאים מקרים בהם קצצו יד כמו למכה את אשתו שלא חוזר בו ואולי זאת כוונת הפסוק.
וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה (כא, לג). בירושלמי: כדי ללמד על בור של י' טפחים שחייבים בו רק על מיתת השור, ולבור פחות מזה שחייבים רק על נזק, וכן בבור מים. הרבי: יש למנוע מכשולים מכל אדם, ומכאן גם מצוה להעניק לו מה שאנו יכולים.
סיכום: התורה באה לחנך בדרך של מידה כנגד מידה, פרט למקרים בהם לא ניתן לעשות כך. הרבי: יש למנוע מכשולים מכל אדם, ומכאן גם מצוה להעניק לו מה שאנו יכולים.
גניבה: כִּי יִגְנֹב אִישׁ... וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה (כא, לז). רש"י: מביא מהגמרא שני טעמים להבדל בין שור לשה - שה נשא הגנב על כתפיו, או - בגלל ששור ביטלו ממלאכתו. העקידה: המזיק את חברו משלם רק את הנזק, כי לא התכוון לחסר ממון. הגונב מחבירו משלם כפל כי התכוון לחסר מחבירו את הגניבה ומשלם על כוונתו זאת. הגונב שור וטבח אותו עשה עוד מעשים מלבד הגניבה - עקד, הרביץ ושחט - משלם חמישה עם הגניבה. וכן אם מכר - חיפש קונה, קבע מחירו, מסר לקונה, ולכן משלם חמישה. ובשה חייבו אותו פחות כי יותר קל לבצע פעולות בגוף השה ונחשבים מעשיו כשתי פעולות נוספות בלבד. נחמה: דיני התורה כאן שונים ממה שהיה מקובל אז בעולם, כי היה הבדל בעונש של גונב מהדיוט, מעני, מעשיר, מהמלך ועוד, והתורה הנהיגה שוויון. מידן: בטובח או מוכר נאמרו ד' וה' וכן נאמרו מוות במחתרת ומכירה לעבד. נראה שמדובר בגנב מקצועי, וראייתו מגונב אדם ומכרו שמתחייב. [נראה לי שזה בניגוד לספרי ההלכה].
מחתרת: אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים (כב, א). רש"י: נידון על שם סופו - משום שעשוי להרוג את בעל הבית שיעמוד נגדו. מותר להורגו, כאילו אין לו דם ונשמה. אך אם ברור שאינו בא להרוג, דמים לו. אבן עזרא: אין לו דמים - אין להורגו דין שפיכת דמו. רמב"ם: הבא במחתרת או הנמצא בגנו או בחצירו. אך אם ברור שבא רק על עסקי ממון אסור להורגו. רמב"ן: זרחה השמש - גנב ביום, בוודאי לא יהרוג כי יראו אותו ואסור להורגו. הגרי"ד (דברי הגות 27): מדוע מותר להרוג את הגנב, אולי ניתן לחמוק ממנו. כי אדם רשאי להגן על רכושו, ואין להפקיר את הארץ לרשעים. נבון: התורה מתירה להרוג גנב רק במקרה של סכנת נפשות. למרות שהתורה כאילו מעתיקה את חוקי חמורבי הקדומים למתן תורה, יש כאן שוני ברור, כי שם דין גנב שחתר מחתרת ליהרג בכל מקרה, בהלכה רק להגנה עצמית.
סיכום: התורה מצווה על הגנה עצמית ומניעת נזק שבין אדם לחבירו, בדרכים שונות, בהתאם לחומרת המקרה. כך במצב בו ההערכה היא שהגנב עשוי לפגוע במי שיעמוד נגדו להגן על רכושו רשאי אדם לפגוע בו, הדוגמא היא הבא במחתרת.
גר אלמנה ויתום: וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (כב, כ). [להבנתי, למרות שהאזהרות כתובות על דמויות חלשות, הכוונה לכל אדם כמו ששארה כסותה לא יגרע, הכתוב באמה עבריה, בא ללמד על כלל האוכלוסיה]. מכילתא: לא תוננו - בדברים, ולא תלחצנו - בממון. רש"י: אם הוניתו, יכול לומר לך אף אתה מגרים באת. ובהמשך - ואתם ידעתם את נפש הגר - כמה קשה לו כשלוחצים אותו. רמב"ן: כי אין לו מציל מידך. אלשיך: אל תחשוד, תדינו לזכות. נחמה: בבבא מציעא (דף נט) מובא שב-36 מקומות הזהירה תורה על הגר, ואין עוד מצווה בתורה שהגיעה לכך.
כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן... אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ... שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ... וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב (כב, כא). מכילתא: אמר רבי שמעון איני יודע על מה אני נהרג, אמר לו רבי ישמעאל אם בא אדם לדין או שאלה ועיכבתו, אמרה תורה אם ענה תענה - אחד עינוי מרובה ואחד מועט. אמר לו ניחמתני רבי. רמב"ם: לא כתוב חרון אפו אלא על עבודה זרה, ומפרש המלבי"ם שכוונתו חרון אף על האומה, וכאן קיים חרון אף על הצקה לאלמנה ויתום.
הלוואה וריבית: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ... לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ (כב, כד). מכילתא: כל 'אם' שבתורה רשות חוץ משלש מקומות, וזה אחד מהם. חובה ולא רשות. שנאמר העבט תעביטנו. אבן עזרא: אם יהיה לך הון. רמב"ם: נצטווינו להלוות לעני, ומצוה זו גדולה ממצות צדקה. ספר חסידים: אם יודע שאפילו אם יהיה ללוה לא יפרע, אינו מחויב. מהר"ל: עשייה מחובה אינה המצוה, צריך שיעשה מרצונו. הרבי: מצוה גם כשללווה יש רכוש. ייתכן שההלוואה באה כתמורה למצב הפוך בגלגול קודם - תיקונו. [מצווה להלוות לכל נצרך].
סיכום: גם כאן, כבמקומות רבים, גם בתחום מניעת פגיעה בזולת כאן, מצווה התורה על איסורים כלליים על ידי הבאת ציווי למקרים מיוחדים – יתום אלמנה גר והלוואה ברבית.
חובות לה' ולזולת: וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ (כב, ל). במכילתא: כשאתם קדושים אתם שלי. מסילת ישרים: מקדש עצמו במותר לו ה' מקדשו.
שׁוֹר אֹיִבְךָ... הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ... חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ... עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ (כג, ד). הרבי: החמור מסמל גוף והמשא נשמה. ובשם הבעש"ט - אסור לשנוא את הגוף ולהתנתק ממנו, יש להחדיר בו תורה ומצוות. יונתן זקס: דאגה לבעל חי וגם עזרה לכל אדם, גם אם הוא שונאך. בספר דברים מדובר על חמור אחיך, והגמרא מבדילה בין פריקה לטעינה, אך מוסיפה שבהמת שונאך קודמת לאחיך. בתרגומים משמע עזוב את השנאה שבלבך. התורה והנסיון מלמדים אותנו שכאשר יש משימה שניתן לעשותה רק במשותף, זה פורק את השנאה והתחרות. ובאבות דרבי נתן - איזהו גיבור, זה שעושה את שונאו לאוהבו. נבון: התורה מחייבת להשיב אבידה ולהקים חמור רובץ של שונאך. מקובל כיום כי החוק צריך רק למנוע אדם מלהזיק אך לא מחייב לעזור, ובוודאי לאור הפוסט מודרניזם. נקודת המוצא היא שלכל אדם הזכות לנהל את חייו כרצונו ואין אחר רשאי להתערב. לכן החוק עיקרו איסורים לפגוע. מקרה חריג היה כאשר שופטים הטילו עונש על מי שהיה בידו למנוע רצח רבין ולא מנע. נקודת המוצא של התורה היא החובה ולא הזכות, כמו לעזור לאחר כאן, והבולטת בהם היא המצוה של ואהבת לרעך כמוך כמצוה דתית שנאמר אחריה אני ה'. אכן חברה המתבססת על חובות האדם היא בודאי מוסרית ויציבה יותר.
סיכום: הימנעות מעזרה לזולת הנצרך, כשיש בידך, כמוה כפגיעה בזולת ובמצוות ה'.
שקר ושוחד: מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק (כג, ז). רמב"ם: מכאן שאסור לדיין שייעשה מליץ לבעל דין. ספורנו: תתרחק מכל דבר שיוכל לסבב שקר. צידה לדרך: זה ביטוי מיוחד, ונכתב כך כי אין לך דבר יותר מצוי משקר. נחמה: השקר נאסר בפרשת קדושים "לא תשקרו איש בעמיתו", ונראה שכאן מדובר על שקר בבית דין כי המשך הפסוק הוא "ונקי וצדיק אל תהרוג". וכן בשבועות (דף ל) נלמד מפסוקנו שדיין המעריך שהדין מרומה אסור לו ללכת בדרך הפורמלית ולפסוק על פי העדים, ואף אסור לשמוע דברי בעל דין לפני שיבוא הצד השני נלמד מכאן. ואפילו אסור לדון אם בעל דין אחד לבוש הדר וזה שכנגדו לבוש סמרטוטין. ואסור לעמוד על יד עד אחד המעיד - כאילו הוא עד שני.
וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח (כג, ח). בגמ' כתובות (דף קה): אפילו שוחד דברים. ושם מובא שדיינים פסלו עצמם אם קיבלו טובת הנאה כלשהיא מאחד מהמתדיינים ואפילו זמן רב לפני המשפט. רש"י: אפילו לשפוט אמת. ובחומש דברים כתב - אפילו לשפוט צדק.
סיכום: אמירת שקר והטיה כלשהיא במשפט הינן עבירות חמורות גם כשהן נראות לנו פעוטות, ונצטוינו להתרחק מהן.
שבת: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר (כב, יב). [גם כאן התורה מדגישה את התלויים בך]. נבון: השבת מבטאת צורך לקדש את הטבע, כאשר זה לפי שבעת ימי בראשית. ניסיון של אנשי המהפכה הצרפתית לקבוע יחידות של עשרה ימים, נכשל.
בשר וחלב: לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ (כג, יט). הנצי"ב: המנהג בארץ היה לבשל גדי בחלב אמו ולפזר אותו בשדה כסגולה לצמחים כמו זבל, ובא הכתוב להזהיר על כך. [הכתוב בא לאסור בישול בשר עם חלב ואולי כוונתו שלא לערבב דברים שונים כמו באיסורי כלאים]. הרבי: כי זו מידה אכזרית, והתורה באה להזהיר מפני כל התאכזרות.
ציווי ונבואה על הכרוך בכניסה לארץ: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ... וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם (כג, כ). רש"י: כאן נתבשרו שעתידין לחטוא [ואולי שכבר חטאו בהסתלקות מסיני?]. הרמב"ם: מדובר כבר ביהושע. הרמב"ן: המלאך כאן כקשר רצוי עם העם. מידן: מדובר על זמן החלוקה לנחלות, ושלמלאך תפקיד בדילול האוכלוסיה הנמצאת. [הוא מציע גם שהיה שינוי בכוונת ה' לאחר המרגלים, ולכן הסתיים הכיבוש רק על ידי דוד].
וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹקֵיכֶם (כג, כה). הרבי: ה' מסמל את ההתערבות שמעל חוקי הטבע, ו'אלקים' מסמל את מציאותו בחיי 'הטבע' - גימטריה שווה. והמשמעות - תעבדו את ה' עד שתגיעו שה' יהיה לכם כטבע שני שלכם. נתיבות שלום: מה שייך כאן לשון עבודה, הכוללת לעשות מלאכה בשביל אחר, והסביר כי כיון שה' רוצה להיטיב לברואיו ולזה נחוץ גם התערותא מכאן, הרי שזה לעשות עבודה בשביל ה', לעשות תענוג לפני ה'. [אולי צריך לומר שכיון שה' ציווה עלינו לשמור מצוותיו הרי שקיום רצונו היא עבודתו].
הברית בסיני: וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה'... וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא (כד, א-ז). מכילתא: מחלוקת תנאים אם הכתוב בפרשה זאת לפני עשרת הדברות ביום ד או ה, או אחריהן ביום ז. רש"י: הברית והעלייה להר הכתובים כאן - לפני עשרת הדברות. ולעזרתו גם בגמרא שמשה בנה מזבח ביום החמישי בסיון. [אך אבן עזרא, הרמב"ן והרשב"ם כתבו שהיה זה אחרי הדברות, כסדר הפרשיות בתורה]. הנצי"ב: כרש"י, ומסביר שהברית שכללה את כל פרשת משפטים נאמרה לפני. אור החיים: מקבל דברי הרמב"ן, ומביא דעות שונות מה כלול בברית, מצוות בני נוח ומרה, המשפטים, או הברית המוזכרת בבהר ובחוקותי. [חוץ מנושא המזבח והברית, דנים גם לאן מתאים הציווי למשה לעלות, עלייתו, וששת ימי הענן בהר]. מידן: לדעת רבים 'ספר הברית' זאת הברית שבסוף חומש ויקרא כולל פרשת בהר והברכה והקללה, ולפי זה פשוט למה התכוונו בנעשה ונשמע.
וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים (כד, ה). בזק: מתן תורה מופיע ביתרו ביראה, ובמשפטים באהבה - קרבן שלמים. נדב ואביהו עלו עם משה, לאחר שראו את ה' ויאכלו וישתו לא נכללו בעולים להר. ["ויעל משה... נדב ואביהו" (כד, ט), ואחריו "ויעל משה" (כד, יג)].
נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (כד, ז). בית יעקב: זה כמו ויקרא - שהקריאה היא לבקש שיעשה משהו כשיש מוכנות ראשונית לפני שיודעים מה. רבי נחמן: 'נעשה' את מה שאנו מסוגלים לעשות בהווה 'ונשמע' זה ללכת למקום שמעבר להווה, כשהנשמע ייהפך עבורי לנעשה. נתיבות שלום: נעשה ונשמע - בשבת (דף פט) וברש"י מובא שקיבלו עול מאהבה כבנים. כך אברהם קיים את כל המצוות כי איבריו פעלו מדביקות בה' ואז הם פועלים לפי התורה, וכן היו ישראל במעמד סיני ולכן נעשה עוד לפני הנשמע. הרבי: בניגוד להפרדה בין התיאוריה למעשה בתחומי המדע, כדי ללמוד תורה ולגלות בה את ה', צריך להקדים התחייבות. הדילוג על בדיקה לפני המחוייבות נובע מכך שאנו מבקשים להשיג אלוקים שהוא אין סופי, ולכן להתמסר ללא תנאים. נגן: הקדמת 'נעשה' מבטאת התמסרות בלתי מותנית, אך צריך גם להגיע ל'נשמע' - להקשבה והבנה שיאפשרו חווייה והזדהות עם המעשה. 'ונשמע' זה להיות. יונתן זקס: הברית לפי רש"י לפני מעמד סיני, לפי הרמב"ן לאחריו. פירוש חדש הוא שנעשה ורק אז נבין, כי זאת הדרך במקרה שנדרשת מחוייבות עמוקה. ואולי נשמע שנאמר לאחר פעמיים נעשה כוונתו להוסיף לצד המעשי צד פנימי רוחני.
וַיִּזְרֹק עַל הָעָם (כד, ח). בחיי: דם הברית הוא העדי של סיני.
וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר (כד, י). במדרש: הלוחות שנראו להם בהר.
סיכום: ברית סיני הנכרתת לאחר נעשה ונשמע, כוללת כנראה את בהר בחוקותי. משמעות נעשה ונשמע היא שנעשה ורק אז נבין, כי זאת הדרך במקרה שנדרשת מחוייבות עמוקה. ואולי 'נשמע' שנאמר לאחר 'נעשה' כוונתו להוסיף לצד המעשי צד פנימי רוחני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה